|
ביוון העתיקה אנשים ציפו, שגיבוריהם יהיו שונים. קוראי האיליאדה הראשונים מעולם לא חשבו שיוכלו להיות גדולים כמו אכילס ולא קינאו בו על סגולותיו הנעלות. הם העריצו אותו בזכותן.
בימינו נראה, שאיננו מעוניינים בגיבורים שנוכל להעריץ, אלא בגיבורים שנוכל להזדהות אתם. לכן אנחנו בוחרים בגיבורים אשר דומים לנו. אם אכילס היה בסביבה היום, היו הכותרות מתמקדות בעקבו בוודאי.
זאת הסיבה האמיתית לפריחת תוכניות המציאות בטלוויזיה. אנו מרשים לאנשים בינוניים ליהפך לסלבריטאים רק משום שאין הבדל גדול בינם לבינינו. המחשבה שיש אנשים טובים מאתנו פוגעת באתוס הדמוקרטי שלנו ובאמונתנו שכל בני האדם נולדו שווים.
אבל כשרון צרוף אינו מחולק באופן שווה בין אנשים, ורק מעטים הם מחוננים ממש. למיעוט הזה אנו, שאר האנשים, חבים את רוב ההישגים הגדולים של האנושות. המונה ליזה, וריאציות גולדברג והמלך ליר לא נוצרו בידי אנשים ממוצעים כמוני וכמוכם. הם פרי עבודתם של גאונים.
המחשבה הזאת, שבעיני אנשים מסוימים היא משפילה ומאיימת, מעוררת בי השראה דווקא. דווקא ההכרה, שלעולם לא אשתווה למוצרט או לגתה, היא שמאפשרת לי להתרווח בכיסאי וליהנות ממה שהם הורישו לי. דווקא ההכרה שלי בגדולתם גואלת אותי מהבינוניות שלי. טוב להיווכח, לאילו גבהים האנושות יכולה להתעלות.
לא נעים לראות מישהו המקנא באדם אחר בשל כשרונו ואינו מסוגל לפרגן להצלחתו בלי לנסות לגמד אותה. להיפך, אדם שמפגין התפעלות בלתי מסויגת מהישגי זולתו נהפך בעצמו למושא להתפעלות. היכולת להריע להישגיו של אדם אחר היא סימן לנדיבות אמיתית.
לא רק אנשים אפשר לשפוט על פי הקריטריונים האלה. מקובל לטעון, שחברה צריכה להישפט על פי יחסה לאלה שמזלם לא שפר עליהם. אך לא פחות מעניין לבדוק, כיצד החברה מתייחסת לבני המזל שבה. חברה שרומסת את אזרחיה העניים והחלשים היא הומנית פחות מחברה בעלת שירותי רווחה והטבות למובטלים. חברה שאינה מתגמלת כשרון צרוף ואינה מעודדת מצוינות היא גסה לא פחות.
עם זאת, נחוצים שיקול דעת כדי להבחין בין כשרון אמיתי לבין ראוותנות לשמה, ויושר כדי לסרב להריע לאלה שאינם ראויים לכך באמת. לפרס יש ערך, רק אם הוא ניתן במשורה. הפסד בתחרות על הפרס אינו משהו שיש להתבייש בו - זו צריכה להיות הנורמה לרוב המכריע של האנשים.
במקום זאת אנו זקוקים למבנים חברתיים שיאפשרו לנו לעשות הבחנות דקות בכל תחום נתון - בין שזה תחום המדע, הספורט או התעשייה. אין טעם במערכת מבחנים, שבה יותר מ-5% מהנבחנים משיגים את הציון המרבי - קל וחומר במערכת שבה 30% משיגים זאת. החברה זקוקה לשיטות, שיעזרו לה לאתר ולתגמל כשרונות נדירים ויוצאי דופן באמת.
השאר צריכים לטפח את אלה שניחנו בכישרונות מסוג זה מפני שזה אחד המשאבים יקרי הערך ביותר שיש לנו. אלה הם המדענים שיפתחו תרופות מצילות חיים בעתיד, האמנים שייצרו את היופי מחדש, הספורטאים והספורטאיות שידהימו אותנו בכוחם ובמיומנותם. אם אנחנו מעוניינים בחברה שתתקדם, ולא תקפא על שמריה, עלינו ללמוד להיות נדיבים יותר ולגלות מחדש את האמנות האבודה של ההערצה הטהורה.
הכותב הוא מרצה בכיר בתחום המערכות האינטליגנטיות האוטונומיות באוניברסיטת "ווסט אוף אינגלנד" |