נרקיס ואקו

(אובידיוס, מטאמורפוזות, III, 510-339)

החוזה טירזיאס, אשר תהילתו התפשטה בכל רחבי אאוניה, ענה למי שבא לחקור אותו תשובות שמעולם לא הופרכו. ראשונה, העמידה במבחן את אמינותו הנימפה ליריוֹפָּה בעלת שיער התכלת. סֶפיזוֹס, אל הנהר, עטף אותה בין גליו, וכשהיתה אסירה בעבותות מימיו אנס אותה. יפה להפליא, ליריופה הרתה והביאה לעולם בן אשר עם מיד עם הולדתו גרם לכל הנימפות להתאהב בו ; היא קראה לו נרקיס. כאשר שאלה את החוזה העיוור האם יחיה ילדהּ שנים ארוכות, השיב לאֵם כך : "כן - בתנאי שלא ידע את עצמו." זמן רב נותרה הנבואה סתומה, אבל בסופו של דבר היא מצאה את אישושה במותו של נרקיס ובמוזרות שגיונו.

כאשר מלאו לו חמש-עשרה שנים ועוד אחת, יש שנדמה לילד ויש שנדמה לעלם. נערים רבים התאהבו בו, גם נערות, אולם אף איש, אף אישה לא יכלו לגעת בו, שכן לצורתו השגיבה (superbia forma) נלוותה גאווה קשה (dura).

יום אחד, בעת שמשך לרשתו איילות מבוהלות, ראתה אותו אֶקוֹ, הנימפה אשר אינה מסוגלת להשיב בשתיקה אך גם לא ליזום שיחה. באותה תקופה עוד היתה אקו גוף ולא רק קול ; אבל הלהגנית יכולה היתה להשתמש אז בפיה אך ורק כדי להדהד את המלים האחרונות של כל משפט ששמעה. יונו היא הסיבה. כשעמדה להפתיע (לתפוס על חם) את יופיטר בעלה עסוק באהבהבים עם נימפות, אקו עיכבה אותה בפטפוטים, על מנת שיימלטו אחיותיה מחרון אפה של אֵם האלים. כשהבינה בתו של סאטורן את התחבולה היא גזרה : "החל מהיום, לשונך זו, אשר כך הטעתה אותי, לא תהיה יותר ברשותך." ואכן, מאז אקו אינה יכולה לומר את דבריה היא, רק להכפיל צלילים המגיעים לאוזנה.

כשהבחינה הנימפה בנרקיס צד בשדות אחזה בעֵירה בליבה, ותחל לעקוב אחריו בהיחבא. ככל שהתמשך המירוץ, כך גבהו להבות אהבתה, כאותה גופרית אשר נשרפת בהתקרבה לאש. הו! כמה פעמים התאוותה להתקרב אליו עם מלים לוטפות, כמה פעמים רצתה לשלח אליו תפילות ענוגות ! טְבעה אוסר עליה לדבר ראשונה, לפחות יאפשר לה לארוב לדבריו ולהחזיר אותם ישירות מגרונה.

הנער, אשר נפרד לרגע מחבריו לציד, חש בה וקרא : "יש כאן מישהו!?" "שהוא...", החזירה לו הנימפה. מתבונן נרקיס סביב ואינו רואה נפש חי. "בוא!", הוא קורא, "בוא!" היא משיבה. "על מה תברח ממני?" כך הוא, אותן מלים בדיוק שבות לאוזניו. "כאן ניפגש", קורא הנער, הנימפה המאושרת מחזירה לו באותה מטבע : "ניפגש!", וכמעט נופלת על צווארו. "הסירי ידיים ! טוב לי המוות מאשר לך להתמסר !" "להתמסר..." גונחת האומללה.

דוויה תתחבא ביער, את פניה הבושים תכסה בעלים, היא מתבודדת במערות ובכוכים. אבל אהבתה לעלם חקוקה בליבה, היא הולכת ומעמיקה עם עלבון הדחיה. הכאב מונע ממנה שינה, גופה העלוב הולך ומתדלדל, הרזון מייבש את עורה, מיץ ליבתה מתאדה, בקרוב יישארו ממנה רק קול ועצמות. השלד שלה, כך אומרים, לבש צורה של סלע. מאז היא מסתתרת ביערות, אין רואים אותה יותר בהרים, אבל עולם ומלואו מהדהד את קולה.

כך לעג לה נרקיס, כך לעג לנימפות רבות אשר נולדו במים או בפסגות, ולפניהן לאינספור גברים. אחת מקורבנותיו הניפה יום אחד ידיה לעבר האולימפוס במחאה : "מי יתן שגם הוא יאהב, וגם הוא יידחה על ידי מושא אהבתו!" האלה נמזיס נענתה לתפילה הצודקת.

היה היה מעיין מים זכים, עין אשר אף רועה לא התקרב עדיה עם עדריו, ציפור לא הפריעה את מנוחתה, גם לא חית פרא, אפילו ענף או עלה לא הרעידו את משטחה. עשב גבוה צימח סביבה כחומה, ויער העד מנע מן השמש מלחממה. לכאן הגיע הנער, מותש על ידי ציד לוהט וחומו של יום, כשהוא נמשך להודו של המקום ולקרירותם של המים. בבואו להשקיט את צמאונו הוא חש כיצד צימאון חדש בו נולד ; בעודו לוגם נלכדו עיניו בצורה שמולו ; הוא התאהב בתקווה נטולת גוף(Visae correptus imagine formae, Spem sine corpore amat), מדמה כי יצור לפניו ולא מים.

שרוע על האדמה, דומם, פניו מאובנות, כמו היה פסל חצוב בשיש פארוס, הוא מתבונן בעיני הדמות האהובה, שני כוכבי מרום, במחלפות ראשה הראויות לבככוס ולא פחות מכך, לאפולו, בלחיי המשי, בצוואר השנהב, בפה מלא החן, צבע ארגמן על רקע של שלג. בקיצור, הוא מעריץ את כל שבו נערץ, בלא דעת הוא משתוקק לעצמו ; הוא האוהב והוא מושא האהבה, מזמורי ההלל ששר, אל אוזניו הם מיועדים, כשהוא חושק הוא נחשק, האש שהוא מנסה להצית באהובו חורכת את ליבו שלו. כמה פעמים הוא מנסה לנשק את המעין המתעתע ! כמה פעמים הוא משקיע ידיו במים על מנת לחבוק את הצוואר החמקמק ! את שהוא רואה לא יכיר, אבל המחזה מאכֵּל אותו ; האשליה המאחזת את עיניו מבעירה את נפשו.

פתי ילדון ! מדוע תתעקש אחר תמונה מוליכת שולל ? את שתחפש איננו, הסתובב והוא ייעלם. הרוח הניבט אליך אינו אלא השתקפותך שלך ; בלא גוף משלו, הוא בא איתך ואיתך הוא יסתלק – אם נותרו בך כוחות להסתלק...

אבל לא הצמא ולא העייפות יוכלו לנתקו ממקומו. שרוע על העשב העבות, הוא מתבונן בתמונה המדיחה בלא שתשבענה עיניו ; במו מבטיו הוא מביא על עצמו כליה. הנה הוא מתרומם קמעה, מניף ידיו לעבר צמרות העצים וזועק : "אף אחד מעולם לא חווה אהבה אכזרית כשלי ! אתם היודעים, הרי שוב ושב הענקתם מסתור לאוהבים. האם במשך מאות שנות קיומכם הייתם עדים לאי מי שכך נגמר מאהבה ? יצור מכשף אותי, אני רואה אותו אך אינני יכול להשיגו" – כן, כה גדולה הזייתו של האוהב. "וכמו למען הַכביר יגוני, אין זה אוקינוס המפריד בינינו, גם לא דרך ארוכה, גם לא רכס הרים, גם לא חומות נישאות ; דוק של מים חוצץ ביני לבין אהובי. הוא עצמו משתוקק אל מגעי, כל אימת שאושיט שפתותי אל פני המים לנשיקה, הוא, כל פעם, מקרב את שפתותיו אלי. שוב ושוב נדמה כי פה ייגע בפה, הרי כה דקיקה היא המחיצה בין שתי אהבותינו.

"היה מי שתהיה, צא משם ! מדוע תשטה בי, ילד אחד ומיוחד ? לאן אתה נמלט כשאני בעקבותיך ? הרי אין זו צורתי, גם לא גילי שגורמים לך לנוס ממני, רבים אותי אהבו, גם נימפות ! פניך הידידותיות מבטיחות תקווה ; כשאני מושיט אליך את זרועותי אתה מושיט אלי את זרועותיך ; כשאני מחייך אליך אתה מחייך אלי. לעתים אף ראיתי אותך מזיל דמעה כשאני בכיתי ; בתנועת הן אתה משיב לתנועותי ; ואם לשפוט לפי שפתותיך הענוגות, אתה משיב לי על המלים שאני שולך אליך, אבל מילותיך אינן מגיעות עד אוזני.

"אבל הוא זה אני ! הבנתי, אני מזהה את בבואתי ; אני נשרף מאהבה לעצמי, אני הוא המגדיל את הלהבות החורכות אותי. מה עלי לעשות, לחזֵר או להיות מחוזר ? ומדוע עלי לחזר, הרי את שחשק ליבי נמצא בתוכי, עושרי הפך אותי לקבצן. מי ייתן וגופי יתנתק ממני ! משאלה תמוהה של אוהב, הייתי רוצה שאהובי יהיה רחוק ממני.

"הכאב מדלדל את כוחותי ; לא נותר לי זמן לחיות, אני עומד לכבות בעודי באיבי. אך מהו המוות, בשבילי, הרי הוא יגאל אותי מייסורי. לו רק יכולתי להבטיח לאהובי לחיות אחרי... אבל שנינו ניפח את נשמותינו בנשימה אחת."

כך דיבר, ואז, הוזה, שב והפנה את מבטו אל בבואתו. דמעותיו מטפטפות על פני המים, נעלמה התמונה כלא היתה. כשראה אותה כך נמחקת נזדעק : "לאן אתה בורח ? הישאר, אכזר, אל תעזוב את שאוהבך עד כלות. אם אינני יכול לגעת, תן לי לפחות להתבונן בך עוד ועוד, יזינו נא עיני את השגעון העגום שבתוכי." בעודו מתלונן הוא תולש את גלימתו מגופו, בידיו החיוורות כשיש הוא חובט בחזהו העירום אשר מווריד כשושן, כמו אותם פירות אשר מצידם האחד הם לבנים ואילו מצידם האחר גוון אדום ; כמו ענבים שחורים אשר בבוסרם הם אדומים.

כשהבחין בפצעים ובמכות ובחבורות על חזה אהובו לא יכול היה לסבול יותר ; כמו דונג הנמס תחת הלהבה, כמו כפור הבוקר תחת קרן החמה, כך דועך הוא מאהבה, עד שנכנע לאש המאכלת אותו לאיטה. נעלמו לובן פניו ואדמומיות לחייו ; אבדו האון והבריאות שהקרין תמיד, כל שהיה ראוי להערצה היה כלא היה, מאום לא נותר מיופיו שאקו כה אהבה. אבל כשראתה אותו הנימפה, הזעם שבה והטינה התחלפו בחמלה גדולה. כל אימת שגנח הנער "אבוי" פלטה גם היא "אבוי", כל אימת שחבטה כף ידו בחזה השדוף בקע צליל החבטה גם מגרונה. את מילותיו האחרונות מלמל בעודו נועץ מבט בעין הבוגדנית : "אבוי ! ילד יקר אשר לשווא נאהב" - היער החזיר שש מלים לעולם. "היה שלום" – "היה שלום" הדהדה אקו. הוא שומט את ראשו היגע על העשב הירוק ; המוות חותם לעד את העיניים שהעריץ אדונם. אבל בהיכנסו לעולם הבא, הוא פוקחן על מנת להציץ במימי הסטיכס, שמא ימצא בהם את אהובו.

אחיותיו הנאיידות (בנות הים) ביכו אותו מרה, הן גזרו את תלתליהן והקדישו אותם למת ; גם הדריאדות (נימפות היער) קוננו עליו, ואקו חזרה על אנחותיהן כהד. המוקד כבר מוכן, גם אלונקת המוות, גם הלפידים, אבל הגוויה נעלמה ; במקומה צמח פרח אשר ראשו הזהבהב עטור עלי כותרת לבנים.