צדיק באמונתו יחיה
צדק צדק תרדוף
ייקוב הדין את ההר
סוקראטס מאבד עצמו לדעת
או
הגדולה וחולשותיה
דע את עצמך!
אהבה מקלקלת את השורה
יש קונה עולמו בשעה אחת
הצעה להמחזה ישראלית של טקסט אוניברסלי: כתבי אפלטון
סוקראטס עכשיו !
מספרים על מיכלאנג'לו שבילה חודשים במחצבות קאררה, בחיפושיו אחר גוש השיש הנכון. כאשר מצא גוש כזה, מישש אותו וכמו דיבר אליו דברי ניחומים: אני יודע שכלוא בקרבך מישהו כבר מיליוני שנים. די! ימיך כבית-כלא בעל כורחו קרובים לחלוף. אני אגאל אותך מתפקידיך כסוהר ואסיר ואחלץ ממך את שתמיד רצית להיות: דוד, משה, הפייטה...
שלושים ושבעת הדיאלוגים של אפלטון רחוקים מלהיות גוש דומם של שיש. אולם איש תיאטרון הקורא בהם אינו יכול שלא לחוש כי אצור בהם מחזה גדול אחד – ואולי מחזות הרבה. ובתיאטרון כמו בתיאטרון, גם בחייו של סוקראטס אין תיאטרלית מאחריתם, אחרית-דבר מופלאה ונאדרת-הוד. אפלטון פורש מסכת זו בשלושה מעמדים דרמטיים:
- האפולוגיאה מתרחש בבית המשפט. הדיאלוג מורכב מנאום הגנה ומחקירת שתי וערב של אחד התובעים. סוקראטס מנצל את ההזדמנות לעשות מאזן של דרכו כפילוסוף, ואחר מתמודד עם כתב אישום בן שלושה סעיפים: השחתת הנוער, כפירה באלי יוון, המצאת אלים משלו. כהרגלו, הוא אירוני, כביכול צנוע ובעצם יהיר ותוקפני.
- קריטון מוצא אותו בתא כלאו, ממתין להוצאה להורג, כשהוא דן עם חברים המנסים לשדל אותו להימלט לגלות, על חשבונם ובעזרתם.
- פיידון מתאר את יומו האחרון: סוקראטס מנהל עם אוהביו דיאלוג סוקראטי טיפוסי בסוגיות כמו זיכרון ולמידה, הישארות הנפש ופחד מן המוות. הם בוכים ומתאבלים, הוא שליו ומחויך; הם מנסים לדחות את הקץ בכמה דקות, הוא נוזף בהם על אי הרציונליות שבהתנהגותם. מכוס התרעלה הוא לוגם כמו היה זה נקטר או סתם יין טוב. "הוא הלך לקראת המוות באותה שלוות-נפש בה היה עוזב את המשתה עם דמדומי-שחר" (ניטשה).
סוקראטס, כמו גאנדי אחריו, נתן לאנושות שיעור באזרחות. דווקא הוא - מרדן, אנרכיסט, נרדף - גרס שאסור להפר חוק, אפילו חוק בלתי צודק. האם היה ממלא אחר פקודה בלתי מוסרית בעליל? לא, הוא סירב פעם אחר פעם לצווי השלטונות, ואף סיכן את חייו בשל כך. אבל לתלמידיו המפתים אותו לברוח הוא אומר כי אם יימלט, ויהא זה מגזר דין מעוות, בריחתו עלולה לקעקע את אושיות המדינה האתונאית. כמאמר איוב: "גם את הטוב נקבל מאת האלוהים [= מאת אתונה] ואת הרע לא נקבל?"
האוניברסלי תמיד אקטואלי, האנושי תמיד אישי. סופו הנורא – מעורר יראת-כבוד ופלצות - של סוקראטס עכשווי אז והיום. עמדתו מאירה באור חתרני מתחים הקורעים את היחיד באשר הוא: בין אמת לא נעימה וחברות ("קצת טאקט!"), בין הגיון צרוף ופרגמטיות ("היה מעשי!"), בין קנאות ויצר הקיום ("פיקוח נפש דוחה שבת"), בין מה שנכון לעשות ורגשנות ("זה אנושי"). קל וחומר משפטו ומותו של סוקראטס רלבנטיים לישראל היום, כשכל רגע מעמיד את אזרחיה במבחני אופי, מוסר, וסתם שפיות. האם האצילות תמיד מחייבת?
הגדולה...
"יש קונה עולמו בשעה אחת...", אומר התלמוד (מסכת עבודה זרה). כל אחד מאתנו נקלע לפחות פעם אחת בחייו לרגע אמת - במסע אלונקות בטירונות, כשחבר זקוק לנו (a friend in need is a friend indeed). "רגע אמת", כי הוא מעמיד אותנו למבחן אישיות, בזכותו על עצמנו משהו שלא ידענו קודם לכן - "אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו" (מסכת עירובין). כל דרמה, קל וחומר טרגדיה, חותרת אל צומת קריטי, "ניסוי מכריע" בלשון המדע, בו יתגלה סוף סוף טיבו האמיתי של הגיבור (ראה אברהם, אשר האל מנסה אותו בעקידת יצחק).
לא בבית-ספרו של סוקראטס. מה יום מיומיים? שואל הוא את רעיו שבורי הלב. בתורתו אין מקום לנסיבות מקלות ולהנחות במצבי חירום: "לא עכשיו בלבד, אלא תמיד הייתי עשוי כך, שלא צייתי לאף רגש מרגשותיי, אלא לאותו הגיון דברים שנראה לי טוב מכל שיקוליי. ואותם דברים שאמרתי בעבר, אינני יכול להשליך אותם מאחורי גווי בגלל המקרה שקרה אותי, אלא אם כן איווכח שבטעות יסודם". בסרבו לסטות ממנהגו ביום הדין הוא מערער על המושג רגע אמת, שכן לפיו, כל רגע בחייו היה רגע אמת, אין לאף אחד עדיפות על משנהו כנייר לקמוס לאבחן את טבעו.
הלזיקית דמינו, המפלסטלינה עוצבנו?! סוקראטס יסכים עם הסיפא של הפתגם התלמודי: "...ויש קונה עולמו בכמה שנים". ואף יתקן: אדם קונה עולמו בחיים שלמים, בכל רגע ורגע בהם – לעומת זאת הוא יכול להפסידו ברגע אחד. המגיב על מצב קיצוני באופן חדש מפריך את סך חייו ונשאר בלא אמת כלל. מי שמשתנה עם הנסיבות חסר חוט שדרה ואולי גם חוליות.
והנה, דווקא התעקשותו לנהוג ביומו האחרון כאילו היה עוד יום של חול היא ההופכת אותו לדמות טראגית... מיהו גיבור טראגי? אדם מורכב העובר דיאטת אישיות חריפה. בספריי, בעבודתי בתיאטרון "הבימה" על המלך ליר ועל האמלט, הראיתי כי גורל אחד לגיבורים הטראגיים: המשוכות והמבחנים שעל פניהם עליהם לחלוף לאורך המחזה מצמצמים את אישיותם, המורכבת מתכונות שונות, לתכונה אחת אשר משעה ואף מבטלת את כל השאר. תהליך כזה פוגשים אך ורק בספרות ובבתי החולים לחולי נפש: אותלו, מאהב, מצביא, כושי, שחצן, מספר סיפורים בחסד, מזוקק בידי יאגו לאב-טיפוס של קנאי; ליר, מלך, זקן, אינפנטילי ומעט סנילי, נצרף בידי הבוגדנות, האומללות והטירוף למהותו האמיתית: אבא של קורדליה. (ורק הנסיך האמלט, אנושי, אנושי מדיי, הולך ומסתבך, מסתבך והולך, והולך והולך ומסתבך).
לאיזה קיבעון מצטמצם סוקראטס? מהי גדולתו - ומחלתו? אהבת החכמה (פילו-סופיה). מאז אדיפוס המלך לא קם אדם אשר הלך כה רחוק במימוש הציווי של האורקל מדלפי: "דע את עצמך!" אולם בשאיפתו לדעת את עצמו (ואת הזולת), הנאצלת לכשעצמה, כמו גם בקריאתו לאתונאים ללכת בעקבותיו, התעלם מן הציווי השני של האורקל: "לעולם אל תפריז על המידה!" כמו אדיפוס, בחתירתו אחר האמת סוקראטס לא התחשב באיש: לא באשתו, לא בילדיו, לא בחברה, לא ביצר הקיום. האיש שכפר בפסיכולוגיה – "לא צייתי לאף רגש מרגשותיי, רק להגיון" – היה שפוט של הרגש החזק מכולם: אהבה. אהבת החוכמה הפכה אצלו לאהבה מטורפת amour fou)), אהבה אשר ממנה אפילו המוות אינו משחרר, קל וחומר אימת המוות. כמו אדיפוס, סוקראטס איבד את עצמו לדעת.
למרות הסתמכותו התדירה על האורקל, לא סוקראטס הוא תלמידו כי אם יריביו, הסופיסטים. הם שצעדו בשביל הזהב, הם שנשמרו מכל משמר מן ההגזמה וההיסחפות. כפי שמזהיר אחד מהם בדיאלוג גורגיאס, "אין לשאוף להגיע בידיעה לדיוק גמור, אין להחכים יותר מכפי הצורך, שמא תאבדו בלי שתרגישו בכך". אך מה לטרגדיה ולסופיזם? בתועלתנות ובפשרנות שלו, הסופיזם הוא בשר מבשרה של הדרמה הבורגנית - ואין בורגני פחות מסוקראטס.
אותלו מת על מזבח הקנאה, מאקבת, על קידוש הכתר, וסוקראטס העלה עצמו לעולה לאלת השכל. בכך הוא מבשר "חולי צדק" ספרותיים כמו מיכאל קולהאס, גיבורו של פון קלייסט, אשר על מנת לתקן עיוות דין החריב ושרף את חצי גרמניה. ייקוב הדין את ההר, כך שניהם, אך בהבדל אחד, מהותי: בניגוד לקולהאס - וללא מעט צדיקים אחרים -, סוקראטס הוא פנאט מוסרי המזיק רק לעצמו (ושוב, עיין ערך "גאנדי").
כידוע, הגיבור הטראגי נופל בשל פגם שבו, היוונים קראו לפגם זה היבריס. מהו היבריס? יומרתו של בן תמותה להיות כאלוהים. וכפי שמלמדת אותנו היהדות, מהותו של האל היא הפשטות, החד ממדיות כפי שרק המספר 1 יכול להיות. המשוגע לדבר אחד (מונומניאק) חולה בשיגעון הגדלות, שכן הוא מאמין שאדם, יצור מורכב מעין כמוהו, מסוגל להצטמצם לפן אחד בלבד של אישיותו, ולבטל את כל שאר פניו כלא היו. הרגשות, למשל. החברה כמו קוראת לגיבור, ואולי זה הטבע: בן-אדם: היה אנושי! - כלומר מורכב ומלא סתירות. על סירובו להיות כאחד האדם חייב המגלומן לשלם: ביוון העתיקה התעריף היה מיתה (או לפחות עיוורון וגלות, כמו במקרה של אדיפוס המלך), כיום המחיר ירד וההמון מסתפק בלעג ובוז...
... וחולשותיה
סופו של סוקראטס הוכיח על תחילתו, לטוב ולרע. הרי זה טיבה של טרגדיה, שיש מידה רבה של הכרחיות בגורל גיבוריה. על מנת להראות זאת, המחזה מתרחש בימיו האחרונים, אך הוא שולח קרני אור וצל אל המסלול שהביאו עד הלום, מסלול בו גדולה וחולשה משמשות בערבוביה. לו היה זך וטהור, איזה עניין היה לנו בגורלו?
מאז ומתמיד העריצו בני אתונה את סוקראטס, העריצו ורצו בנפילתו; ואת שני הרגשות הוא "הרוויח ביושר". הם העריצו אותו על היושרה (אינטגריטי), על חריפות המוח, על אומץ הלב (הוא הראה גבורה עילאית בקרב). הם ידעו שאת חייו הקדיש להיגיינה של מוחם וליבם, ולא ביקש לעצמו תמורה – למשפט התייצב חסר פרוטה. איש גם לא הטיל ספק בכך שהכל עשה מאהבה. אבל הדרך בה אהב את החוכמה ואת המדינה עוררה בהם טינה ואף שנאה, מכיוון שבכל הזדמנות שקד לברר האם באמת יודעים הם את שהם מתיימרים לדעת (ואף מלמדים אחרים), או שמא הם שוגים באשליות, טועים ומטעים; ועוד טען כי בכך הוא עושה להם טובה גדולה...
על מנת להצדיק את משימתו עלי אדמות: להציק לכל עובר-אורח ("זבוב-סוסים שמזמזם ועוקץ ואינו מרפה"), כהרגלו הוא מייחס אותה לאורקל מדלפי. בנאום ההגנה הוא מספר כי על השאלה "האם יש איש חכם מסוקראטס?" האורקל השיב בשלילה. איך יכול להיות, משתומם סוקראטס, והרי כל חכמתי בכך שאני יודע עד כמה איני יודע?! אפולו אינו יכול לטעות, משמע שהוא חד לו חידה. סוקראטס מפרש את הפרדוקס כציווי אלוהי: קום לך אל אתונה העיר הגדולה ומצא בה איש חכם ממך! כמובן שאין הוא מוצא אזרח אחד המגיע לקרסוליו.
גם הטכניקה בה חשף את הסכלות האתונאית לא הביאה לו מעריצים בלבד. סוקראטס, בנם של פסל ומיילדת, הגדיר את עצמו כממשיך מקצועה של אמו. זאת, לפי תפישתו כי הידיעה אינה נרכשת, אלא מולדת היא באדם, בכל אדם, ותפקידו של הפילוסוף לסייע לו להיזכר בה. לכל בן-שיח הוא מבשר כי הוא נושא אמת בקרבו, ומודיע (לא מציע) כי יעזור לו להביא אותה לעולם, אם ירצה ואם לא ירצה. אולם בעוד שמיילדת מן היישוב נשבעת לדאוג קודם כל לשלומה של היולדת, סוקראטס עסוק בעובר בלבד, שהיולדת תדאג לעצמה. ואכן, אין אדם שנקרה בפניו ולא ילד את התינוק המיוחל: הודאה בסכלותו, אין אדם שלא הוציא אותו אידיוט גמור. היש לתמוה על כך שמאתים שמונים מושבעים מצאו אותו "אשם" ורק מאתים ועשרים, "זכאי"? (מפתיע יותר שנמצאו באתונה מאתים ועשרים צדיקים אשר רצו שסוקראטס ימשיך להציק להם ולהוכיח את טיפשותם...)
גם לאחר פסק הדין ממשיך סוקראטס בהתגרויותיו. בטיעון לעונש הוא "מנחם" את השופטים כי בגוזרם עליו מיתה הם יעשו עמו חסד - בזכותם יוכל להמשיך בחיפוש אחר איש חכם ממנו גם בשאול. הוא ייצא לדרך בשמחה: הרי בניגוד לאתונה, בהאדס יש מועמדים כמעט בטוחים לתואר "חכם", אודיסאוס, למשל, או הומירוס. שם, הוא מוסיף בבדיחות הדעת, אין נוער להשחית וגם אין הוצאות להורג...
על אירוניה אחרונה זו גמלו לו בשליחתו המיידית לעולם שכולו טוב – מאה "צדיקים" הפכו עורם והוסיפו את קולם בעד עונש מוות. רוחו לא נפלה, רחוק מכך, כפי שיעיד נאום הפרידה שלו: "לא עליי אני חס, כי אם עליכם, האתונאים, שהרי אני המתנה היקרה ביותר שקיבלתם אי פעם. עכשיו שאני הולך מכם, אנה אתם באים?!" (מזל שאחרי פרובוקציה זו לא התקיימה עוד הצבעה).
יש בסופו של סוקראטס מן הצדק, פיוטי וגם מוסרי. אדם רם ונישא כמוהו אינו חייב להתנשא כל כך, אין הוא חייב להוכיח לאחרים את גודל סכלותם, ועוד במסווה של מי שיודע שאיננו יודע! כי גם זאת יש לומר: אצל סוקראטס הענווה היא מעושה, היא טאקטית; מאחורי המסכה מציץ אדם הבז לבני שיחו, דורס אותם ומשפילם עד עפר (רק על עלמי-חן הוא חס, רק אתם הוא נמס). האם רק אלוהים יכול להרשות לעצמו להיות עליון בלא תסביך עליונות (שאלה רטורית)? כנראה צודק התלמוד: האהבה מקלקלת את השורה, גם אהבת האמת.
*
משימתנו: "לחלץ" מכתביו של אפלטון מחזה אשר יקרב את הצופה של היום לדרמה אשר נטועה אמנם בעולם זר ורחוק, אבל הרלבנטיות שלה לחיינו זועקת וצורבת. דוגמא: כשעליו להכריע באם ללכת עד הסוף עם משנתו ולמות או להתפשר על ערכיו ולהינצל, תשובתו חד-משמעית: אין להשיב על עוול בעוול. אבל בניגוד לאיוב, סוקראטס אינו מכיר ב"צדיק ורע לו", שכן, כמאמר הנביא חבקוק, "צדיק באמונתו יחיה". הוא והתנ"ך מסכימים כי לעושה הטוב תמיד טוב, גם כשהחברה פוגעת בו (ולעושה הרע תמיד רע, גם כשהחברה מפנקת אותו). סוקראטס דרש נאה ונאה קיים, היש השראה טובה יותר מזו לישראלי "יפה הנפש", המתחבט האם זה בכלל משתלם?
סוקראטס עכשיו, גם במחיר "בגידה" במקור, אם צריך, על ידי עבודת קולאז', המצאת דמויות, אנאכרוניזם, אפילו כתיבת דיאלוגים. כמו בגידות רבות, גם שלנו טוענת לנאמנות - לדרכו של סוקראטס. הגרסה הראשונה נכתבת תוך דו-שיח עם דורון תבורי, אשר גם ישחק את תפקיד סוקראטס; בבוא העת גרסה זו תשמש בסיס לדיאלוג עם שאר שותפינו – כך נהגתי בכל הפרוייקטים בהם הייתי מעורב בתיאטרון. כך נערוך מן הדיאלוגים מחזה, נרקח מחיי סוקראטס הצגה, אשר תעורר בצופים פיצול אישיות בן אלפיים וחמש מאות שנה: הערצה מוצדקת וטינה מוצדקת לא פחות.
נ.ב. בניגוד לגוש השיש של מיכלאנג'לו, אשר מכת האזמל הראשונה של הפסל יוצרת בו מצב בלתי הפיך, ה"גוש" האפלטוני לא יכול להינזק, אפילו נעשה בו שפטים; לכל היותר ירוויח תובנות חדשות מהתערבותנו בו.