"אפלטון"

משוחחים: אפלטון, סוקראטס

סוקראטס: אפלטון! אפלטון בן אריסטון! (מחבק אותו) ברוך הבא: אין בן תמותה שהגעתו הנה משמחת אותי יותר.

אפלטון: וגם אני התגעגעתי אליך, סוקראטס.

סוקראטס: מה עיכב אותך זמן רב כל כך? הרי חלפו שנים מאז התראינו בפעם האחרונה!

אפלטון: חמישים ואחת שנים בדיוק - במשפט. מיד אחרי גזר הדין נפלתי למשכב, וודאי מסרו לך. לכן לא ביקרתי אותך בכלא.

ס: חששת שאדבק? (מייד מרצין, כמו מנסה לפייס) כאן קוראים את הדיאלוגים שלך בשקיקה רבה. אפילו אודיסאוס רואה בך מתחרה על התואר "החכם ביוונים".

א: סוקראטס, אני מתאבק בעפר רגליך.

ס: אפלטון, כולנו הערות שוליים שלך.

א: מורי ורבי, כל מה שכתבתי, אצלך למדתי.

ס: "מורי ורבי"? ואני קראתי אצל אפלטון שסוקראטס לא העמיד ולו תלמיד אחד... עם הטיעון הזה התגוננתי מפני ההאשמה שאני משחית את הנוער. אפילו חשבתי לקרוא לדוכן העדים את אריסטידיס, מקורבי – אתה זוכר את אריסטידיס? - שאמר לי פעם: "אספר לך, סוקראטס, דבר שלא יאומן, בחיי האלים, אולם אמת הוא. כפי שאתה יודע בעצמך: מעולם לא למדתי דבר מפיך."

א (נזכר): תאגס - הרי אני כתבתי את זה... כמו גם את המשך דבריו: "אמנם לא למדתי ממך דבר, אבל התקדמתי בפרק הזמן בו עשיתי עמך, אפילו רק הייתי עמך באותו בית. וכשהייתי באותו החדר והבטתי אליך שעה שדיברת, השתכללתי הרבה יותר מבשעה שהבטתי אל מקום אחר. וחיל רב ביותר עשיתי שעה שבשבתי על ידך הייתי סמוך אליך ונוגע בך. אבל מאז שנפרדו דרכינו", כך אמר לך אריסטידיס, "הלכה לה כל אותה הצלחה".

ס: מה שאי אפשר לומר על אפלטון – מאז התרחק ממני הלך מחיל אל חיל.

א: לרגע לא התרחקתי מנשמתך, סוקראטס.

ס: מכאן ועד כתיבה בשמי... כוונתך וודאי טובה. רצית שאיהנה גם אני מיוקרתך הרבה.

א: לך אני חייב אותה.

ס: ואני חייב לך שם של חכם גדול; ואין לך אבסורד מזה, שהרי לא הפסקתי לטעון כי איני טוען לחוכמה. כל האדס מכיר את הפתגם הזה בעל-פה: כל מה שאני יודע זה שאינני יודע.

א: וזו הרי החוכמה הגדולה ביותר!

ס (מתעלם): אני חייב לך גם שם של טרחן גדול. שוב ושוב אני נאלץ להתנער מזכויות היוצרים על הדיאלוגים שלך. מה רשמת מפי, מה המצאת, מה מצאת אצל אחרים, רק אתה יודע. ואולי גם השד.

א: בי נשבעתי, אין שם רעיון אחד שאינו נובע ישירות ממה ששמעתי ממך. כדי להוכיח זאת אני מוכן שנעיין בכתביי עד קץ הימים.

ס: שיהיה. מאז זרמו הרבה מים בסטיכס, ולזכור כיום מה אמרתי לפני יותר מיובל ומה לא אמרתי...

א: זו טבעה של אמת, אמר סוקראטס, שהיא הנשכחת ראשונה... ללמוד זה להיזכר.

ס: touché. (פייסני) יקירי, אתוודה שלא מעט ממה שקראתי אצלך מצלצל מוכר וגם חביב. סצינת הכלא בקריטון, למשל, נראית לי די אמינה. בעיקר יפה בעיניי דמותו של הסוהר. באיזו עדינות, באיזו דאגה הוא הגיש לי את כוס התרעלה.

א (מהסס): אם אני לא טועה, הסוהר מופיע רק בפיידון.

ס (מתעלם): כל פעם שאני קורא בליסיס, אני מתענג על השיעור בעגבים שנתתי לנערים באולם ההתעמלות. איך הדגמתי להיפותאלס כיצד יש לשוחח עם האהוב! הרי אתה חייב לעשות אותו עניו וכנוע, לא להתחנף אליו ולפנק אותו.

א: נאה דרשת, אבל לא תמיד נאה קיימת... כשעלם יפה ניקרה בדרכך, מייד נמסת כולך והפכת נופת צופים. כארמידס, למשל.

ס: אח! כארמידס, כארמידס. אמנם באשר למידת יופיים של עלמים הנני כקו גיר על קיר לבן, שכן כמעט כולם יפים הם בעיניי. אבל כארמידס – הוא היה נס. ולא רק אנחנו, המבוגרים, נעתקה נשמתנו כשראינו אותו. שמתי לב שגם הילדים לא הצליחו להעתיק מבטם ממנו. הם הסתכלו בו כאילו היה פסל של אפולו. (מתעשת) יותר מכל אהוב עליי הנאום ששמת בפי באפולוגיה: אתונאים – אני מצטט מזיכרון בוגדני -, אתונאים! בהחליטכם לדון אותי למוות תעשו עמדי חסד רב! הרי אם למות זה לשקוע בשינה ללא חלומות, בגיל שבעים אתם מעניקים לי מתנה שלא תסולא בפז.

א (ממשיך לדקלם): ואם למות זה לעבור לשאול, הרי שם מצפים לי מפגשים מופלאים, עם משוררים, עם גיבורים, אולי אפילו עם אלים.

(ס + א): ומה יכול פילוסוף לבקש יותר מאשר לשוחח עם הומרוס או עם פיתאגוראס. שיחה עמם תגלה לי האם לפחות בהאדס יש חכמים אמיתיים, או שמא גם שם התחברו הכל אל הסכלות ומאמינים, כמוכם, אזרחי מדינתנו המפוארת, שהם יודעים את שבעצם אינם יודעים.

ס (צוחק): הם אהבו את הנאום שלי.

א (חצי מבודח וחצי נוזף): עד כדי כך שמיד שלחו אותך הנה.

ס: ועל כך אוקיר להם תודה עד יומי האחרון.

א: ומה העלתה חכתך, סוקראטס, חכמה או סכלות?

ס: בעיקר עצבנות. בחמישים שנה הצלחתי להמאיס את עצמי גם על דיירי האדס.

א: מסתבר שלגיבורים של האתונאים יש בדיוק אותו טעם כמו לאתונאים עצמם...

ס: למזלי, ואני מצטט אותך, כאן אי אפשר להוציא אותי להורג...

א: את זה אתה באמת אמרת. בנקל אמצא כאן אתונאים שנכחו במשפט ושמעו אותך. אלא אם כן כולם נשלחו למקום אחר... (נזכר) לא כולם. הרי מתוך חמש מאות מושבעים, מאתים עשרים הצביעו "זכאי" – וזאת למרות ההתגרויות שלך...

ס: בטיעונים לעונש הצלחתי להוריד את מספר ה"צדיקים" בחצי... עוד נאום אחד או שניים, ואפילו אתה היית מצביע "אשם"...

א: זה פלא שאתה מעורר כאן עצבנות? לא כל אחד נהנה לגלות שהוא בעצם כסיל גמור.

ס: מילא עצבנות. אדישות. אמנם הם לא יכולים להרוג אותי כאן, אבל לענות אותי, זה כן – ואין לך עינוי גרוע מהתעלמות. (מתעשת מרחמיו העצמיים) אבל אתה וודאי שלא תסרב לשוחח עם "מורך הזקן והאהוב". (מפתה) דע כי כל אימת שהגיע הנה דיאלוג שלך, מהראשון שבהם – פרוטאגוראס, אם איני טועה -, (אפלטון מהנהן בשביעות רצון) בלעתי אותו ואחר כך הפכתי והפכתי בו ולא יכולתי להניחו מידי עד שהגיע הדיאלוג הבא. וכל דיאלוג גרם לי לשאת מחדש אותה תפילה כפולה: שאפלטון יחיה לנצח, על מנת שימשיך לכתוב, עוד ועוד ועוד; שאפלטון ימות מיד, על מנת שיבוא הנה ונוכל לדון בדיאלוג בשקט.

אפלטון: מורי! הרי לא חידשתי בהם כלום. רק משלך כתבתי.

ס: "רק משלך כתבתי" - לחזור כמו תוכי על אותו משפט הוא ועוד איך למד ממני.

א: במשפט הגדרת את עצמך כ"זבוב סוסים שרודף ועוקץ ואינו מרפה".

ס: נזמזם לנו בשני קולות, ואם צריך, נעקוץ.

א: אולי מחר? אני מעט עייף מההפלגה, וגם חירון לא נעשה צעיר יותר.

ס: אם כך היום נסתפק באל"ף, ומחר, אם יירצה האל, נגיע לבי"ת. מה דעתך?

א: האם אני יכול לומר "לא" סוקראטס?

ס: מכאן שהתשובה היא כן?

א: וודאי שכן.

ס: אם כך נתחיל בה.

א: בתשובה?

ס: בה – כלומר במלים שמרכיבות אותה.

א: השתמשתי בשש.

ס: ולא אחת פחות - הרי לכם זיכרון!

א (מונה באצבעותיו): "האם אני יכול לומר לא לסוקראטס". ובעצם יש להוסיף את "וודאי שכן". אם כך השתמשתי בשמונה.

ס: יש לך עדיפות למי מהן? שמונה מלים הן יותר מדי ליום אחד.

א: אני משאיר לך את הבחירה.

ס: לא, אהובי. בדיאלוג סוקראטי הנמען הוא הבוחר, המוען רק שואל שאלות.

א (אירוני): שאלות מנחות. מכורות מראש.

ס: האם אתה מטיל ספק במפעלנו?

א (אירוני ביס): לא יותר ממך. (פאוזה) בסדר, הבה נשתעשע לנו בדיאלוג סוקראטי.

ס: מה דעתך, אפלטון, האם יש מלים בסיסיות יותר ומלים בסיסיות פחות?

א: וודאי שיש: אמת, יופי, טוב, ידיעה...

ס: לא, איני מתכוון למושגים פילוסופיים. אני מתכוון למלים בסיסיות באמת, מלים הכרחיות לכל שיג ושיח אנושי.

א: בלשנים טוענים כי כמעט בכל השפות, "אני", "כן" ו"לא" הן שלושת המלים הנפוצות ביותר.

ס: כפתור ופרח! זה גם היה הניחוש שלי. כשהיינו ילדים שיחקנו ב"כן / לא / שחור / לבן" – כי קשה להסתדר בלעדיהן. מזל שהגבילו אותנו לשתים בלבד. לו המשחק היה נקרא "כן / לא / אני", היינו כושלים שוב ושוב בלשוננו.

א: "כן", "לא", "אני". (נזכר) ושלושתן היו בתשובה שלי.

ס: הנה לך הוכחה נוספת שהמדע יודע על מה הוא מדבר.

א: לא, הנה לך הוכחה שלא השתנית. הרי למלים האלו משכת את לשוני.

ס: לשלושתן? כזה ערמומי אני?

א: ואף ערמומי יותר.

ס: ומה דעתך, אני מעוניין שננסה ללכוד את שלושתן במכה אחת, או שנצוד אותן בזו אחר זו?

א: זהירות! מלכודת! אני מנחש שהבחירה האמיתית היא זוג: "כן / לא", או פרט: "אני".

ס (בטון מסויג מאוד): "אני"?

א: גם אני אינני מתלהב.

ס: אם כך נשאר לנו הצמד "כן" ו"לא" - כראוי למייסדי הדיאלקטיקה.

א: ראוי וגם צפוי – כי אליהן חתרת מלכתחילה.

ס: אמור לי, אם כך, החכם באדם, מה ההבדל בין “כן” ו”לא”?

א: מספיק, סוקראטס, כל ילד יודע מה ההבדל בין “כן” ו”לא”.

ס: מצוין. ללמוד זה להיזכר. או כמו שאמר מישהו, להלחין, זה להיזכר במוסיקה שאף אחד עוד לא שמע.

א: אני מסכים.

ס: וודאי שאתה מסכים, הרי זה מה שטענת במנון שלך.

א: מנון אולי שלי, סוקראטס, אבל הרעיון שפיתחתי במנון קיבל את השראתו ממך. ואני לא מדבר רק במה שאמרת בפיידון!

ס: פיידון פסול לעדות. כל ההיסטוריונים מסכימים שכתבת אותו אחרי המסע לסיציליה, ולכן מה לי ולו. אגב, יש לי לא מעט השגות על המסע שלך לסיציליה. להתנדב לשמש כיועץ לעריץ, ואפילו יהיה שמו דיוניסוס!? לפחות את זה לא עשית בשמי.

א (קצר רוח): לכן ציינתי שאינני מסתמך על פיידון! אבל כבר באלקיביאדס א', שהוא הרבה יותר מוקדם, פיתחת רעיון דומה. טענת שם שיוונית, בניגוד לנגרות או לנגינה בקתרוס, אינה דורשת מורים מומחים - אין היא דורשת מורים בכלל: זו הסביבה ש"מלמדת" את הילד את שפת אמו; כל שעליה לעשות זה לגרום לו להיזכר בה.

ס: אלקיביאדס א'? ואני הייתי בטוח שמדובר בזיוף.

א: אתה לא מעודכן. לפי המחקרים האחרונים הוא אותנטי לגמרי.

ס: שנתחדש.

א: ועליו אין עוררין: אלקיביאדס א' נושא את טביעת האצבעות שלך, סוקראטס.

ס: שלי, שלך - שלי שלך, שלך שלי. לאמת אין בעלים, אם כך נחזור אליה. היכן היינו?

א: בטענה שכל ילד יודע מה ההבדל בין "כן" ו"לא"

ס: כי הוא קרוב אליו יותר. לכך התכוונת? שכל ילד יודע את התשובה, ואילו אתה, מכיוון שזקנת, כבר הספקת לשכוח אותה, ולכן אתה ממליץ לי לחפש ילד על מנת לחקור אותו בדבר ההבדל בין "כן" ו"לא".

א: סוקראטס, סוקראטס, מתי כבר תתבגר...

ס: פילוסופיה היא עיסוק לגיל ההתבגרות. עובדה, מי נמשך אליי באתונה? הנערים. אצל המבוגרים היתה לי לעין ערוך פחות הצלחה.

א: חוששני שאתה מבלבל בין פופולריות זמנית לבין הצלחה ארוכת טווח.

ס: אני ממליץ לך לשוב ולעיין ב"אפולוגיה". אנחנו טוענים שם שהפילוסופיה דורשת הרבה פנאי והרבה סקרנות. ולא סתם סקרנות: סקרנות לשמה (סרק). ומי יכול להרשות לעצמו להעביר את זמנו בשאלות חסרות תועלת, מהבוקר עד הליל? רק בני הנוער. כפילוסופים, לצעירים יתרון ניכר על הוריהם, שכן אין להם כל אחריות אזרחית.

א: זה לא מה שכתבתי במדינה...(מבין שפלט משהו שרצוי היה לשמור לעצמו)

ס: לשמחתי, את ענייני מדינת האדס איננו נקראים לנהל, לא אתה ולא אני. פנאי יש לנו אם כך - אינסופי, גם סקרנות, אני מקווה. מה נותר לנו מלבד להתפלסף?

א: סוקראטס, רק הגעתי!

ס: איש נדיב, רחם על נשמה שכבר הספיקה להזדקן גם בעולם הבא. אתה, שרק הלכת לעולמנו, ולכן נשמתך זכה כנשמת עולל בן יומו, הזכר למי שכבר שכח מזמן: מה ההבדל בין “כן” ו”לא”?

א (נאנח בהשלמה, מדקלם לאיטו, כמו לילד מפגר): כן הוא ההפך של לא – ולא הוא ההפך של כן.

ס: בחיי הכלב! שהרי לולא ענית "כן" על הצעתי, התוצאה היתה הפוכה מזו שקיבלנו, ואת השיחה הזו לא היינו מנהלים כעת. ובינתיים, במטותא ממך, ענה לי על השאלה ששאלתי: מה ההבדל בין “כן” ו”לא”, ולא על השאלה שלא שאלתי: מה היחס בין “כן” ו”לא”.

א: והבדל אינו סוג של יחס?

ס: צדקת. ואיזה סוג של יחס הוא ההבדל?

א: של אי דמיון.

ס: והיפוך אינו יחס של אי דמיון?

א: גם היפוך הוא סוג של אי דמיון.

ס: ובכן, איזה סוג של אי דמיון מעורב בהבדל, למשל בין מורה לתלמיד? האם לא תסכים אתי שזהו יחס של אי דמיון על בסיס של דמיון?

א: כל אי דמיון מבוסס על דמיון, סוקראטס. גם היפוך.

ס: יפה אמרת. אם כך, מה מייחד הבדל מכל יחסי אי הדמיון המבוססים על דמיון?

א: אולי שבמקרה של הבדל יוצאים דווקא מן הדמיון?

ס: כוונתך שעצם חיפוש ההבדל מניח שבין השנים דמיון גדול?

א: כן, לכך כיוונתי.

ס: כמו "ברוך המבדיל בין קודש לחול"?

א: בדיוק כך. דווקא מכיוון שכל יום בשבוע דומה למשנהו, יש צורך במאמץ אלוהי על מנת להבדיל את השבת משישי וראשון.

ס: דווקא מכיוון שהמורה והתלמיד כל כך דומים, יש צורך במאמץ מחקרי על מנת להבדיל בין סוקראטס ואפלטון...

א שומר על זכות השתיקה.

ס: נושא רגיש... וכאשר אנחנו שואלים את עצמנו מה מותר האדם מן הבהמה, אנחנו מניחים שהרבה מאד מן המשותף להם, ומעט מן השונה. לפי תלמידך אריסטו, האדם הוא חיה, אבל מדברת.

א: הולך על שתיים ללא נוצות...

ס (נרעש): כלומר עצם החיפוש אחר ההבדל בין “כן” ו”לא” מניח שיש ביניהם הרבה מן המשותף?!

א (מתגונן): אתה בחרת במושג "הבדל". אני הייתי מעדיף לדבר ביחס בין "כן" ו"לא".

ס: באשר רב אי הדמיון ביניהם על הדמיון?

א: כמובן: "כן" הוא ההפך של "לא"...

ס (משלים): ו"לא" הוא ההפך של "כן". האם יש בכלל טעם לדבר ב"הבדל" בין "כן" ו"לא"?

א: מכיוון ששאלת על ההבדל, אני מניח שלדעתך יש טעם בכך.

ס: ומה אתה אומר?

א: אני מוכן לשחק את המשחק לפי הכללים שלך.

ס: ובהנחה שאכן יש טעם לדבר בהבדל בין "כן" ו"לא", עלינו לחפש אותו אך ורק לאחר שנמצא את הדמיון ביניהם?

א: כך מסתבר.

ס: ובכן, מה המשותף ל"כן" ו"לא"?

א (כעושה טובה): שניהם תשובה לשאלה.

ס: כלומר ש"כן" ו"לא" אינם עומדים ברשות עצמם?

א: כן – והנה לך הוכחה.

ס: ואינם יכולים לעמוד ראשונים בשיחה?

א: הם תמיד יבואו כתגובה.

ס: כמו "האם תשתה קפה?" "כן" / "לא".

א: סוקראטס, אין צורך לרדת לעיסוקים וולגריים.

ס: ומה וולגרי בקפה?

א: תפקידו של הפילוסוף לדון בענייני המדינה, לא בשטויות.

ס: באמת רשמתי לפני שככל שהתקדמת בכתיבה, התרחקת מדוגמאות יומיומיות. האם לפי אפלטון חקר האמת חל אך ורק על עניינים ברומו של עולם?

א: כמובן שלא. אבל הכנת קפה יאה לנשים ולעבדים, לא לאזרחים בני-חורין.

ס: ושתיית הקפה? (אפלטון לא מגיב) אני מציע פשרה: כדי שלא תהיה מזוהה עם נושאים נמוכים, את השיחה הזאת תפרסם כמות שהיא - באפלטון המוקדם.

א: על מה אתה מדבר, סוקראטס?!

ס: אם לא כתבתי מלה בימי חיי, קל וחומר שלא אחרוג ממנהגי כעת. אבל אתה... אני לא רואה אותך מוותר על פרסום שיחה שכזאת (outre-tombe). וגם מעריצינו לא יסלחו לך. (אפלטון שומר על הבלגה אצילית) אני מעניק לך יד חופשית. צנזר את הפרטים ה"גסים" ופרסם אותה באפלטון המאוחר; ואם לא נאה לך לככב בה, אתה מוזמן לשנות את שם המשוחח ולקרוא לו – הרקלייטוס? הרי שנינו בעלי חוב שלו. (א מושך כתפיו בהשלמה) ובכן, יקירי, "כן" ו"לא" הם תשובות אפשריות על השאלה "האם תשתה קפה"?

א: בסדר.

ס: ואם אני עונה "תשע" על השאלה "מה השעה?"

א: סוקראטס, מה עניין שמיטה להר סיני?

ס: והרי גם "תשע" היא תשובה לשאלה.

א: כל מלה יכולה לשמש תשובה. מה נשמע? חיים. מי מדבר אתך? סוקראטס. מה זה? קפה.

ס: ומה דעתך, האם יש דבר מה המייחד את "כן" ו"לא" כתשובה על השאלה "התשתה קפה?" מתשובות על שאלות אחרות?

א:  נראה לי שעל השאלה "מה השעה?" יש תשובה נכונה אחת בלבד, ואילו על השאלה "התשתה קפה?" אפשר לענות ב"כן" או ב"לא".

ס: ומה עם התשובה "לא משנה לי, אתה תחליט"?

א (מסויג): גם זו תשובה לגיטימית.

ס: אתה לא נשמע לי משוכנע?

א: שמעת נכון. נראה לי ש"לא משנה לי" שונה לגמרי מ"כן" ו"לא".

ס: למד אותי במה.

א: סוקראטס, חסוך ממני את התעלול הזה. הרי כל דיאלוג סוקראטי מתחיל בניסיון של המשוחח ללמד אותך משהו שאתה כבר יודע ומסתיים בכך שאתה שואל שאלות ארוכות והשני משיב בכן ולא. נקצר, אם כך.

ס: זאת בתנאי שהתשובות שלך תחייבנה את שנינו. שהרי בעולמי יש סמכות אחת ויחידה: זו של המשיב לי ביושר ובהיגיון!

א: זה החוזה, ואותו לא אפר.

ס: הבה נגלה מה מיוחד ב,כן" וב"לא". כשאני עונה "כן, אשתה קפה", האם אני יכול לענות בנשימה אחת ש"לא, לא אשתה קפה"?

א: כמובן שלא.

ס: האם אני יכול לענות "כן + לא משנה לי"?

א: לא, השניים לא יכולים לעמוד יחד.

ס: וכשאני עונה "לא", האם אוכל להוסיף "כן" או "לא משנה לי"?

א: כמובן שלא, אלא אם כן תסתור את עצמך.

ס: וכשאני עונה "לא משנה לי, אז כן"?

א: אין שום בעיה.

ס: האם תסכים אתי ש"כן" מוציא  את "לא" ו"לא משנה לי" מן המשחק, "לא" מוציא את "כן" ו"לא משנה לי"; אבל "לא משנה לי" משאיר את הדלת פתוחה ל"כן" ו"לא"?

א: רצונך לומר ש"כן" ו"לא" הן תשובות חד משמעיות ואילו "לא משנה לי" היא תשובה רב משמעית?

ס: ניסוח מצוין. מה מייחד אם כך אמירה חד משמעית לעומת אמירות אחרות?

א: כשמה כן היא: יש לה משמעות אחת.

ס: כוונתך שאחרי אמירה חד משמעית אין מה להוסיף ואין צורך בפרשנות, ואילו אמירה רב-משמעית מזמינה תוספת ופרשנות.

א: זו כוונתי, סוקראטס, זו ולא אחרת.

ס: מכאן שב"כן" ו"לא" אומרים את המלה האחרונה, ואילו כל שאינו "כן" או "לא" הן מלים אמצעיות?

א: בדיוק לכך התכוונתי.

ס: ומה עם "אני לא רוצה קפה, אני רוצה תה"?

א: זו תשובה שמשלבת את חד המשמעות של "לא" על השאלה שנשאלת, ואת חד המשמעות של "כן" על שאלה שלא נשאלת – וודאי תישאל, אלא אם כן האישה או העבד גסי רוח וחסרי נימוס.

ס: ומה עם "אני לא רוצה כלום".

א: גם "לא כלום" היא תשובה חד משמעית.

ס(מהמהם לעצמו): הממ. גם "לא כלום" קרוב משפחה... אבל בל נקדים קנה לוושט. ומה דעתך, אפלטון, חד המשמעות של ”כן” וחד המשמעות של ”לא”, גזירה שווה להן?

א: לא הבינותי את השאלה, סוקראטס..

ס: אסבר את אוזנך. יש אומרים שלא רק לאדם, גם לחיות שפות משלהן. היוונים, למשל, מדברים יוונית והלווייתנים – "לוויתנית". שתי השפות משמשות לתקשורת, אולם...

א: ...היוונית לעין ערוך יותר מפותחת!

ס: מכאן שיש סוגים שונים של תקשורת?

א: כמובן, סוקראטס. למשל דו-שיח של חרשים...

ס: ולשיטתך, האם יש סוגים שונים של חד-משמעות?

א: דומני כי יש כמה סוגי חד-משמעות.

ס: האם יש חד-משמעות של "כן" ויש חד-משמעות של "לא"?

א: על פניו נראה לי שכן, אולם ראשי סחרחר. האם לא תחוס עליי? אנחנו לא חייבים לפתור את כל הבעיות היום!

ס: אפלטון, איזה חוסר רגישות מצדי! החסך בבני שיחה אמיתיים גורם לי כך להתנפל עליך. אתה צודק: ניקח לנו פסק-זמן מ"כן" ו"לא" ואעשה לך היכרות עם תושבי ארצך החדשה. הנה מתקרב מיודענו אריסטופנס - ולך מגיעה הרפיה קומית.

א: האם סלחת לו על הדמות הנלעגת בה הציג אותך בעננים?

ס: השאלה האם הוא סלח לי על תבוסתו המוחצת במשתה...

א: הנאום שלו היה דווקא הטוב יותר – אחרי שלך, כמובן. אשמח לומר לו זאת.

ס: אריסטופנס!

אריסטופנס: סוקראטס, כבר סיימת למדוד רגליים של פרעושים?

ס: המחקר הזה כבר מאחוריי, תודה.

אריסטופנס: הפלא ופלא: גם תלוי בין שמים לארץ כבר אינך!

ס: מכל שיגיונותיי נרפאתי, מאלו שאותם אבחנת, וגם משיגיונות מהם העלמת עין, ברוב חסדך. כעת אני יכול לבלות את ימיי בלימוד אצל גדולים וחכמים ממני. והיום יותר מכל יום אחר, שכן האדס זכה בו באזרח דגול. אריסטופנס, אני מתכבד להציג בפניך את אפלטון בן אריסטון, גדול הפילוסופים. אפלטון, לפניך ניצב אריסטופנס, גדול כותבי הקומדיות.

אריסטופנס (לאפלטון): אתה מהמדינה הזו כבר לא תוכל לגרש אותנו, המשוררים. אפילו אם תרצה.

א: ואתה לא תוכל לשסות את ההמון בנו, הפילוסופים, כפי שעשו עושי דבריך לסוקראטס.

ס: אריסטופנס, סלח לו על תוקפנותו. קנאת סופרים תרבה חכמה, והרי אפלטון גם הוא ביוגרף שלי. אך דע לך כי אין ולא יהיה לך מעריץ גדול ממנו. זה הוא שכתב: "שעה שביקשו אלות החן לבנות לעצמן מקדש שלא יתמוטט לעולם, הניחו אותו על נשמתו של אריסטופנס."

אריסטופנס: משורר טוב הוא משורר מת...

ס (מתעלם): אמנם כמי שנכח במשפט, אפלטון לקח קשה את הטענה שלי שהשפעתך היתה מכרעת על מקטרגיי ודורשי רעתי. נסחפתי מעט. בזאת אני פוטר אותך מאחריות לשימוש הנואל שעשו מלטוס וחבר מרעיו בסאטירה שלך – אני דווקא צוחק כל אימת שאני נזכר בבן-דמותי המרחף בתוך אסדה. ובכלל, חלפו למעלה מעשרים שנה מן היום בו הצגת את עננים ועד שהוגש נגדי כתב האישום. לכל היותר הקומדיה שלך היוותה תירוץ לרדיפה אותי, לא סיבתה. אינך אשם לי יותר משאשם ישו ליהודים על מה שיעוללו להם חסידים שוטים בשמו. אני האחרון שארצה להגביל את החירות הפיוטית של מישהו (אפלטון נבוך, חש שהחץ הופנה גם נגדו). גם אתה, אפלטון, אינך אחראי לפרשנויות המעוותות של כתביך.

אריסטופנס: "איש זה לא יחדל לפטפט". (מסתלק לדרכו).

ס: נשמע לך מוכר? מלה במלה קאליקלס. ומהיכן לקח זה אותן? מדיאלוג שאתה עצמך כתבת!

א (נזכר): גורגיאס... (לעצמו) ואני עוד עידנתי את הדברים. המלים שהם באמת זרקו בו שם... (לסוקראטס) וממתי אתה מתרגש מסופיסטים?

ס: בלעדי הסופיסטים, הרבה לא היה נשאר ממני... אבל הנה אודיסאוס, חסיד גדול שלך – אם כי לא שלי. הבה אציג אותך בפניו, ובהזדמנות זו נשמע את דעתו על הדיון שניהלתי עם היפיאס.

א: אני הייתי נמנע מלהזכיר את היפיאס רבה... ההשוואה שעשית שם בינו לבין אכילס אינה מחמיאה לו כלל.

ס: בשם האלים, עד מתי יחוסו הכל על כבודם, שם וכאן! אם כך ננסה לפתות אותו בנושא רגיש פחות. אודיסאוס! הנה האיש בן דיברנו רבות ונכבדות: אפלטון בן אריסטון...

אודיסאוס (מתפרץ): מחבר ספר המדינה! דע לך כי מאז הומירוס לא זכיתי לחומר קריאה טוב משלך!

א: קטונתי. הרי פועלך, הן באיליאדה והן באודיסיאה, הוא חומר ההשראה העיקרי של כל אדם חושב. אין ביוון מוח נערץ משלך.

אודיסאוס: מכאן אני למד שדבריו של סוקראטס, ואני מצטט, מלה במלה, כי "אודיסאוס משקר מרצון ומדעת, ועוד מתהדר בכך", הם על דעתו בלבד...

ס: אודיסאוס, אתה וודאי זוכר כי בסיומו של הדיאלוג הודיתי בפני היפיאס, ואני מצטט, מלה במלה, כי "אפילו ממני נבצר להסכים עם עצמי..."

אודיסאוס: וגם הוכחתי לך שחור על גבי לבן שההסתייגות הזו אינה חלה על דבריך עליי!

ס (לאפלטון): וכך אנחנו מתנגחים כבר שנים. אודיסאוס, מכיוון שנגזר עלינו לצחצח לשונות, הבה נעשה זאת סביב נושא לא משומש. ניצלתי את הגעתו של אפלטון על מנת ללבן שאלה דחופה. האם תוכל להאיר את דרכנו?

אודיסאוס: לכבוד יהיה לי לשתף פעולה עם האיש שכתב את ספר החוקים!

ס (לעצמו): עוד מכה מתחת לחגורה - הרי ספר החוקים הוא הדיאלוג היחיד בו אני לא מופיע. (לאודיסאוס) ידעתי כי אתה לא תסרב לנו. החידה בה התחבטנו היא הרת-גורל לכל דובר יוונית: מה ההבדל בין "כן" ו"לא"?

אודיסאוס: ולצורך פיצוח חידה ילדותית שכזאת אתה נזקק לאודיסאוס, האיש אשר הכריע את מלחמת טרויה במו שכלו?!

ס: אהוב הנימפות! (לעצמו) והמכשפות. (לאודיסאוס) היה סבלני עם סתם בני תמותה. מה שקל בעיניך סתום בעינינו. אפלטון ואנוכי הגענו למסקנה שעל מנת לגלות שוני בין שתי תופעות, יש לפתוח בבירור הדמיון ביניהן. מה דעתך?

אודיסאוס: הרי זה מובן מאליו.

ס: אפלטון אומר ש"כן" ו"לא" הם תשובות לשאלות.

אודיסאוס: וכך אומרים גם כל היוונים.

ס: ולא סתם תשובות: "כן" ו"לא" הן תשובות חד-משמעיות.

אודיסאוס: רק אכילס היה מתווכח עם זה.

ס: אוזניך השומעות, אפלטון! אנחנו בכיוון הנכון, טובים השלושה מן השניים. ועוד מצאנו, שאמירה חד-משמעית שמה סוף לפסוק, ואילו אמירה רב-משמעית פותחת אותו לדיון.

אודיסאוס: סוקראטס, האם אתה שואל או עונה?

ס: אני מחפש חיזוקים מפי הגבורה. האם גם אתה סבור שהחד-משמעות סוגרת והרב-משמעות פותחת?

אודיסאוס: כשמן כן הן, סוקראטס.

ס: ועל כך יש להוקיר לך תודה. ועוד טוען אפלטון, שיש סוגים שונים של חד-משמעות.

אודיסאוס: איני יורד לסוף דעתך, סוקראטס.

ס:  אפלטון גורס שחד המשמעות של "כן" שונה מחד המשמעות של "לא".

אודיסאוס: "איני יודע מה אתה סח, סוקראטס. שאל מישהו אחר.

ס: איש זה משתמט מתועלתו.

אודיסאוס: לא איכפת לי כלום מכל מה שאתה מדבר, וגם את התשובות שכבר עניתי נתתי לך רק למען אפלטון.

ס: אך מה נעשה? האם נפסיק את השיחה באמצעיתה?

אודיסאוס: פסוק בעצמך

ס: אומרים שאסור להפסיק משל באמצעיתו, אלא צריך לתת לו ראש, כדי שלא יסתובב לו נטול ראש.השב-נא לשאר השאלות, ויהא ראש לשיחתנו.

אודיסאוס: ולבדך לא תוכל לנהל אותה? נסה נאום, או שאל והשב בעצמך."

ס (סוף סוף הדו-שיח נשמע לו מוכר): ואת מי זה מצטט? את גורגיאס? את פולוס?

א (לעצמו): גם את קאליקלס.

אודיסאוס: את מי לא... תודה, סליחה ושלום. (אודיסאוס מוותר על התענוג ומפליג לדרכו).

א (בזלזול): עוד סופיסט, ואולי הגרוע מכולם... על גסות-רוח יש לענות באדישות. לא נאה לך להיעלב מסוחרי-חוכמה ומזני-שכל. זכור את שאמרת בהיפיאס רבה!

ס: אתה והאלים עדיי! תושבי האדס מצאו תחבולה מרה ממוות: או שהם מתעלמים ממני, או שהם מנפנפים אותי באמצעות משפטים שנלקחו הישר מן הדיאלוגים שלך.

א: האתונאים שלנו החזיקו מעמד יותר זמן...

ס: אולי כי לא היה להם את מי לחקות...

א: אשמתי לך, סלח-נא.

ס: אם כך נחמני בזרועותיך.

א: כל שתבקש אעשה, סוקראטס.

ס: אתה יודע שתאווה אחת ויחידה יוקדת בי. כמי שיודע שאינו יודע, מצווה עליי לאחוז במי שיודע, לדבוק בו ולא להרפות.

א (מחקה את זבוב הסוסים): זבובזזזז.

ס (מצטרף אליו): בזזז. ובכן, אפלטון אהובי, למדני-נא מה ההבדל בין חד המשמעות של "כן" וחד המשמעות של "לא"?

א: זאת אלמדך בחפץ לב. מן התשובה "כן" נובעת אמירה חיובית, בעוד שמן התשובה "לא" אין נובעת שום אמירה חיובית.

ס: האם כוונתך ש"כן" חיובי ו"לא" שלילי?

א: סוקראטס, אל תציג גם אותי כבער חסר דעת. כוונתי שהחיובי מחייב, למשל "כן" לשאלה שלך מחייב אותי לשתות קפה אבל "לא" לאותה שאלה אינו מחייב אותי לשתות משהו.

ס: הוא מחייב אותך לא לשתות קפה.

א: "כן" מחייב אותי לעשות משהו, והרי עשייה חזקה לעין ערוך מאי עשייה.

ס: ואם אחרי שאמרתי "כן" לקפה תחשוק נפשי בתה?

א: אם כך, ה"כן" חייב אותך לרגע בו אמרת אותו.

ס: האם לכל "כן" תוחלת חיים כה קצרה?

א: כמובן שלא.

ס: מכאן שיש "כן" ויש "כן"?

א: כנראה שכן.

ס: כך נדמה גם לי. "כן" לקפה מחייב רק לרגע, מחר או עוד דקה אוכל ללגום תה או מיץ או לא כלום בלא לסתור את עצמי; אבל אם אומר: Yes I Do בנישואין קתולים, רק המוות יפריד בינינו.

א (מתלהב): אותו עיקרון חל גם על "לא"! "לא, אינני רוצה קפה" מחייב אותי לרגע השלילה, אבל נזיר הנשבע לא לדעת אישה ימות בתול או רמאי.

ס: טוב ויפה. כפילוסופים, עלינו להתמקד במה שמחייב, ואילו את הגחמנות נשאיר לשפת היומיום.

א: האם סוקראטס פוסל את היומיומי? האם דוגמת הקפה היתה בלתי מוצלחת?

ס: touché פעם שניה. כנראה נחפזנו להסכים שיש "כן" ויש "כן" – ומעדנו. מה דעתך, אפלטון?

א: אמנם טעינו. לפי משנתי – משנתנו -, אין ואסור שיהיה הבדל עקרוני בין "כן" זמני ו"כן" סופני. כל "כן", אפילו לשאלה כמו "התשתה קפה?", הוא רק בבואה של האידיאה של "כן" מוחלט ומחייב. ההבדל היחיד בין סוגי ה"כן" הוא כמותי. אורך ה"כן" היומיומי הוא הרגע, באידיאה הוא נמשך לנצח.

ס: ואתה תעדיף כמובן שנצא לצוד את המכנה המשותף של "כן" ו"לא" הקרובים מעט יותר לאידיאה מאשר הקפה...

א: אם אין זו בגידה נוראית מדיי בעקרונותיך, סוקראטס.

ס: לא אסתכן בלאבד גם אותך. שהרי אז לא יישאר איש על מנת ללמדני דבר מה. והרי מעלה אחת משונה יש בי, שאינני מתבייש ללמוד, וחוקר ושואל ומכיר תודה רבה למי שעונה לי, ומעולם לא מנעתי מאיש הכרת תודה זו.

א: סוקראטס, אתה לא בדיאלוג עם קריטון או עם פיידון. שנינו יודעים היטב מי כאן המורה ומי כאן התלמיד.

ס: לא, שנינו יודעים שללמוד זה להיזכר באמת שנשתכחה. השבח לאל, מהיום ואילך יש לי שותף למלחמה בשכחה. כל אימת שאחד מאתנו ירגיש déjà vu למה שאומר השני, תהא זו הוכחה שאנחנו בדרך הנכונה. (חוזר לנושא) האם אהבה אצילית דיה בעיניך?

א: אין אצילית ממנה.

ס: וכך גם בעיניי. לא אחד שמע אותי אומר שלמרות שחשקה נפשי במדעים רבים, אני מתיימר לבקיאות במדע אחד ויחיד: האהבה. ובמדע זה אני טוען לבקיאות רבה מכל מי שחי לפני וגם מזו של בני דורי. (תאגס)

א (עוקץ): חשבתי שאת הבקיאות הזו רכשת מן הישישה דיוטימה…

ס: לא היתה לי מורה טובה ממנה. ועד שנמצא אותה על מנת שתמשיך ותלמדנו מה טבעה של אהבה, הבה ננסה להיזכר יחדיו במכנה המשותף ל"אוהב" ול"לא אוהב". אפלטון אהובי, מה לדעתך שווה במשפט "אתה האחד והיחיד" ובמשפט "צא מחיי על מנת שלא לשוב עוד לעולם"?

א: כפי שאמרנו קודם, שניהם מסרים חד משמעיים, בלתי משתמעים לשתי פנים.

ס: ומה משותף לכל מה שחד-משמעי?

א: הם שמים סוף פסוק לדיון.

ס: אודיסאוס לא התרגש מן הממצא הזה... עלינו לחפש מכנה משותף לא טאוטולוגי לאמירות חד-משמעיות. שמא נפתח בהבדל בין חד-משמעות ורב-משמעות?

א: כבר סיכמנו מזמן: "כן" ו"לא" מוציאים מן המשחק, "לא משנה לי" משאיר את הדלת פתוחה לאופציות נוספות.

ס: כלומר שרב-משמעות מכניסת אורחים, ואילו חד-משמעות מגרשת אותם.

א: בדיוק: רב-משמעות אומרת "גם", חד-משמעות אומרת "רק".

ס: ואמרנו ש"כן" ו"לא" הם חד-משמעיים?

א: כך אמרנו, וגם צדקנו.

ס: אם כך, נוכל לסכם ש"כן" ו"לא" סנוביים ואקסקלוסיביים?

א: וודאי, כי אחרת נסתור את עצמנו.

ס: מה משותף אם כך לחד-משמעות באשר היא? שהיא מסרבת, שהיא אומרת...

א: לא!

ס: נו, מה אם כך משותף ל"כן" ו"לא"?

א: לא?

ס: אתה אמרת, אפלטון! ולי נותר רק ללמוד ממך.

א (נוזף): סוקראטס...

ס: הן "לא" והן "כן" אומרים "לא". ומה ההבדל בין שניהם?

א: נו, אחד אומר לא ישיר, והשני אומר לא עקיף.

ס: כוונתך ש"לא" שלילי יותר מ"כן"?

א: כמובן.

ס: ש"לא" אקסקלוסיבי יותר מ"כן"!?

א: האם יש לך ספק בכך?

ס: כשאלקיביאדס אמר לי "כן", הוא אמר אז פחות "לא" מאשר כשהוא אמר "לא" לאגאתון?

א: כמובן.

ס: ולשאר מחזריו?

א: אתם הוא בכלל לא דיבר.

ס: גם לא בעקיפין, באופן מובלע?

א: אני רואה לאן אתה חותר. כשאני אומר למישהו "כן", אני אומר לאחרים "לא"?

ס: לכמה אחרים?

א: לכולם.

ס: וכשאני אומר למישהו "לא", לכמה עלמים אני אומר "לא".

א: רק לאותו אחד.

ס: מה המשותף ל"כן" ו"לא"?

א: שניהם אומרים "לא".

ס: מה אם כך ההבדל בין "כן" ו"לא"?

א: בכמות ה"לא". "לא" אומר "לא" אחד, "כן" אומר "לא" הרבה.

ס: "הרבה"... אתה יכול לדייק?

א: "לא" עונה "לא" לנמען אחד, "כן" עונה "לא" לכל הנמענים חוץ מאחד.

ס: "לא" פוגע ובורח, "כן" הוא רוצח סדרתי... נו, במי יותר שלילה, ב"כן" או ב"לא"?

א: ב"כן".

ס: מכאן שהחיובי יותר שלילי מן השלילי!?

א: בחיי האלים, סוקראטס, נדמה לי שאינני יודע יותר מה אני אומר, ושמזמן הייתי שרוי במצב המחפיר הזה בלא לתת דעתי על כך... [אלקיביאדס א,247].

ס: אל תיפול רוחך. אילמלא הרגשת שאינך יודע היית מסתכן בסכלות סופנית.

א: ומה על המרגיש כך לעשות?

ס: להשיב על שאלות, אפלטון. ואם תעשה כן, ישתפר מצבך – וישתפר גם מצבי.

א: אני מוכן ומזומן.

ס: אתה זוכר מה טענת כאשר השווינו בין שפת בני האנוש לשפת הלווייתנים?

א: כן. טענתי שהראשונה מפותחת מן השניה.

ס: ובאיזה מובן שפתנו מפותחת מן השפה שלהם?

א: השפה האנושית מאפשרת תקשורת מורכבת יותר, עשירה, מדויקת יותר מזו שמאפשרת שפת הלווייתנים.

ס: מה המשותף להן?

א: תקשורת.

ס: מכאן שההבדל בין שפת האנוש לשפת הלווייתן נעוץ במה שמשותף להן?

א (מתפרץ לדברי סוקראטס בהתלהבות, כזוכה בשלל רב): כלומר ש"כן" מפותח מן ה"לא" מבחינת המכנה המשותף של שניהם: לא!

ס: אתה אמרת.

ס: עכשיו, אפלטון, מצאנו מעל לכל ספק מהו ה"כן" ומהו ה"לא".

א: לחלוטין. והדבר מביא לי שלווה ואושר.

ס: גם אני שמח שמחה רבה, כצייד שמחזיק בסיפוק נפש בטרפו.

א: אם כן נפוש לנו עד מחר.

ס: אתה הרווחת מנוחה זו ביושר רב, ואילו אני אפנה לי לדרכי על מנת לעכל את הישגינו. אבל... עולה בדעתי, אינני יודע מאין, חשד משונה, שמא מה שהסכמנו בו אינו אמת. אבוי, אפלטון, חוששני שהפלגנו בחלומות שווא.

א: ומדוע תאמר זאת?

ס: כעת נראה לי שרק מתוך רברבנות חגגנו את מהותו של ה"כן". (ליסיס 218).

א: הכיצד?

ס: האם זכור לך היכן התחלנו?

א: כמובן: אתה ברכת אותי לשלום וחיבקת אותי, אני החזרתי לך חיבוק ואמרתי שהתגעגעתי אליך מאוד.

ס: לא, כוונתי לתחילת שיחתנו ב"כן" וב"לא".

א: גם אותה אני זוכר כמו היום. אתה בקשת שאשיב לך על שאלות ואני נעתרתי לך.

ס: ומה בדיוק ענית לי, זכור לך גם כן?

א: עניתי בשאלה: "האם אני יכול לומר 'לא' לסוקראטס?"

ס: ואני שאלתי אותך: "מכאן שהתשובה היא 'כן'".

א: ואני עניתי: "וודאי שכן".

ס: נו, מה דעתך? האם לילד הזה פיללנו, האם את ה"כן" הזה היללנו?

א: מה רע בו? נתתי את הסכמתי לשיחה, ונשארתי נאמן להסכמה זו, לא סטיתי ממנה ולא חזרתי בי - בניגוד לגחמניות של הנודניק שלך המבקש קפה ואחר מעדיף תה או כלום.

ס: האם סיכמנו ש"כן" משיב "כן" לכל ההצעות מחוץ מאחת?

א: בהחלט, וגם צדקנו. עובדה שכאשר שוחחתי אתך, לא שוחחתי עם שאר תושבי האדס, שלא לדבר על אינסוף פעילויות אחרות שגם בהן הייתי יכול להיות מעורב – לו השבתי ב"לאו" להצעתך.

ס: מכאן שבכל פעם שאני עושה משהו אני אומר "כן" – כי אינני עושה את כל השאר... ומתי אינני עושה / חושב / מרגיש אומר "משהו" (מסונן בשאט-נפש)? הרי בכך אני מעניק לכל רגע בחיי את התואר הנכסף ביותר!

א: אם זה מה שנובע ממה שאמרנו...

ס: ואותי ממלא תסריט שכזה אי-נחת – הוא ממלא אותי בכעס על שדרדרנו את "כן" לשיא הבנליות.

א: הרשה לי להזכיר לך כי מראש דובר רק ב"כן" - אחת משלושת המלים השגורות ביותר בפי כל יווני ויוונית. "כן", סוקראטס, לא "אמת", לא "אומץ-לב", לא "חסידות".

ס: ומה עם טענתנו ש"כן" מגרש אורחים?!

א: להשליך.

ס: ש"כן" סרבן?!

א: כנ"ל.

ס: ש"כן" אקסקלוסיבי?!

א: עלינו לוותר על כל ההגדרות הללו, ואולי לגנוז את הדיון הזה בכלל, ומחר לעבור למושגים היאים להם, לפילוסופים.

ס: איך נברר מושגים כמו "אמת" ו"אומץ-לב" אם אין לנו שמץ של מושג מה פשר מלים בסיסיות כל-כך? לא, אפלטון, מגורלנו לא תימלט. אנחנו חייבים לדעת מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים "כן" ו"לא".

א (נאנח בהשלמה): ומכיוון שבלא בירור שכזה לא אוכל אף לומר לך "כן" או "לא", אענה רק "בסדר".

ס: "בסדר", משמע "כן", או "בסדר", משמע "לא"?

א: די, סוקראטס, שאני אומר לך "לא"?

ס: מכלל אין לאו אני שומע את ההן?

א: אמת.

ס: ובכל זאת "כן" לא אמרת.

א: "כן" לא אמרתי, כי אין לי מושג ירוק מה פשרו...

ס: ומה פשר "בסדר" אתה יודע?

א: סוקראטס, בחיי האלים, כשאתה שואל, יש שהדברים נראים לי כך, ויש שלא כך... שוב אין לי כל אמון בעצמי... אני נשמע כמו אלקיביאדס.

ס (צוחק): אולי הוא בכל זאת זיוף? (ברצינות) ארגיע אותך: מצבי לא טוב בהרבה. הרי שאלתי אותך מה ההבדל בין "כן" ו"לא" כי הנחתי הם נהירים לנו. כעת מתברר שמשמעות "כן" חומקנית ביותר. גרוע מזה: היא רחוקה מלהיות חד-משמעית. לא די שגילינו כי החיובי שלילי מן השלילי, עכשיו מסתבר כי מה שקשה ביותר: לומר "לא" לכל מלבד להצעה אחת - הוא גם הקל ביותר. עלינו לחזור לאל"ף.

א: סוקראטס, רחמים!

ס: נראה לי כי הטעות מקורה בחיפזון שלי להקיש "כן" מ"אני אומר לך 'לא'?"

א: והרי לולא היקש זה, שיחתנו לא היתה מתקיימת כלל.

ס: ובכל זאת, לא השבת על שאלתי תשובה: "כן" או "לא", תשובה שהיתה שמה סוף פסוק לדו-שיח, השבת לי בשאלה: "למה לא?", ושאלה, בהגדרה אינה המלה האחרונה בשיחה. ואילו כעת, ביכרת על "כן" את התשובה "בסדר", אשר גם היא נשמעת פתוחה למדי.

א: אני מזכיר לך שרק הגעתי, לא אפשרת לי להתאקלם וכבר התנפלת עליי בשאלות. אודה שתחילה לא גיליתי התלהבות לדיון אשר מניסיוני יכול להימשך שעות וימים.

ס: כוונתך שיש ב"כן" התלהבות שנעדרת לגמרי מ"למה לא", מ"בסדר", מ"שיהיה"?

א: היש לך ספק בכך?

ס: שמא יש בהם אף יותר מחוסר-התלהבות?

א: כלומר?

ס: יש בהם מעין רמיזה לשואל: רד מזה...

א: אבל כמאמר המשורר: העשייה רושמת בטאבו. אמנם נכנסתי אל השיחה בחוסר חשק – אבל אני עדיין שם.

ס: מכאן ש"כן" ו"למה לא" זהים אם התוצאה היא "כן"?

א: יותר מכך: לעיתים האומר "למה לא?" הולך עד הסוף ואילו האומר "כן" נשבר בדרך.

ס: כשאת אומרת "כן", למה את מתכוונת?

א: בדיוק: את הכוונה שבלב נשאיר לפסיכולוגים, את הפילוסוף רק המציאות מחייבת.

ס: ומה עם המציאות של הרגע, הרגע  בו אדם בוחר להשיב ב"למה לא?" ולא ב"כן"?

א: מה אתה?

ס: האם על "למה לא?" חלה הגדרת ה"כן" כאומר "לא" סדרתי?

א: רק אם בדיעבד הוא התגלגל לכדי "כן".

ס: אבל בזמן אמת, כשהשבתי לי "למה לא?", האם הרגשת כאומר "לא" סדרתי?

א: לא. הרגשתי אי חשק לומר "כן" ואי נעימות לומר "לא"...

ס: נו, בין "לא נעים" ל"כן" יש מרחק.

א: לא אכחיש.

ס: וקיווית שאני אפטור אותך מעונשי.

א: לרגע לא – ידעתי שלכוד נלכדתי בקוריך. ידע תלמיד נפש מורו.

ס: אתה נעתרת לי אך ורק מכיוון שלא היה לך נעים לסרב – ואילו "כן" הוא הסירוב בהתגלמותו. מה דעתך, האם יש סירוב ב"למה לא?"

א: כן: סירוב לומר "לא". או לפחות קושי גדול בלבטא אותו.

ס: מכאן שלייחס ל"למה לא?" ולו "לא" אחד סותר את עצם מהותו, שהרי בעל "למה לא?" משיב כך דווקא מפני האלרגיה שלו לומר "לא"!

א: והרי מזה נובע שהיפוכו של "לא" אינו "כן" אלא "למה לא?"!?!

ס: אפלטון, אתה אמרת.

חגיגות, שמפניה, נישוקים וחיבוקים.

ס: שוב עליי להשבית את שמחתנו. נגיד ש"למה לא?" הוא היפוכו של "לא". אז מה? הרי לא לשם בענייני "לא" התכנסנו, אלא בעניין "כן".

א: האם ניתן להפריד ביניהם?

ס: ובכן: ומה היפוכו של "כן"?

א: "לא"? (מצפה מסוקראטס שיגאל אותם ממבוכתם) "למה לא?" (עדיין אין תגובה) "בסדר"? מי בכלל אמר שלכל דבר יש את היפוכו – גם לקתרוס אין היפוך. אני מבולבל לגמרי. ומה אנחנו עוסקים בהיפוך, הרי עלינו לברר קודם כל מה ההבדל בין "כן" ו"למה לא?" אבל את זה כבר פתרנו: ב"כן" אינסוף "לא" פחות אחד, ב"למה לא?" אף לא "לא" אחד. אם כך נוכל לגשת לשאלת היפוכו של "כן"? סוקראטס, חלץ אותנו מן המבוך!

ס: ואולי ל"כן" אין היפוך?

א (מתעקש, pris au jeu) : ואני מרגיש שיש לו. ועוד איך יש לו!

ס: מה דעתך ש"למה לא?" הוא גם היפוכו של "כן"?

א: זה מה שהצעתי!

ס: אבל כיצד תנמק זאת? הסכמנו ש"לא" הוא היפוכו של "למה לא?", כי ב"לא" רק "לא" וב"למה לא?" אף "לא". אבל ב"כן" יש גם "לא" וגם "כן".

א: כן, אבל בין "כן" לבין "למה לא" המרחק גדול הרבה יותר.

ס: רצונך לומר כי "למה לא?" הוא ההפך של "לא" מבחינה איכותית ושל "כן" מבחינת כמותית.

א: בדיוק כך.

ס (מהורהר וספקן): אם "למה לא?" הוא היפוכם הן של "כן" והן של "לא", האין נובע מכך ש"כן" ו"לא" הם מלים נרדפות...

א: נבצר ממני להסכים אתך בדבר הזה, סוקראטס.

ס: גם ממני נבצר להסכים עם עצמי, אפלטון. אמנם זה מה שנובע בהכרח ממה שאמרנו עד עכשיו, אך כפי שכבר אמרתי לא פעם: תמיד אני מתהלך תועה בעניינים אלה, מעלה מטה, ולעולם איני בדעה אחת עליהם. וגם אין פלא בכך שאני או הדיוט אחר תועים בהם. אבל אם גם אתם, החכמים, תלכו ותתעו, זוהי ראשית אסוננו שלנו, שלא נוכל ללכת אחריכם ולסיים את נדודינו.

א: במלים אלו ממש נפרדת מהיפיאס.

ס: לא, במלים אלו ממש אתה נעלת את היפיאס זוטא.

א: שמא ננעל עמן גם את "אפלטון זוטא"?

ס: אם אסכים ואם לאו, בכל דיאלוג לך יש את המלה האחרונה.

"מכלל לאו אתה שומע הן" (נדרים יא)? לא אמת! מכלל הן אתה שומע לאו.

היפוכו של "כן" – הכל. כי מצד אחד נמצא 1 ומצד שני כל השאר.