האם סוקראטס למד משהו במרוצת הדיאלוג שלא ידע בראשיתו?

"על טיבם של העניינים אני בספק, ואינני יודע מהם. אבל טובה אחת משונה זאת יש בי, והיא מצילתני: שאינני מתבייש ללמוד, וחוקר ושואל ומכיר תודה רבה למי שעונה לי, ומעולם לא מנעתי מאיש הכרת תודה זו" (היפיאס זוטא, 372). האמנם???

אם אין זו אלא פסדה, מראית עין, תחבולה, הרי כביכול הוא מפחית בערך עצמו, ובעצם הוא מתנשא ומשפיל. אולם כמאמר סוקרטס בדיאלוג הזה ממש, מי שמשקר מרצון (כי הוא יודע את האמת) טוב ממי שאומר אי אמת בעל כורחו, כי אינו יודע אותה (ולכן גם לא נקרא לו שקרן).

האשמה שלי: אי אפשר לדבר אתי, וודאי שלא לשוחח. אני מכתיב מה מותר לומר ומה אסור, לא מאפשר לאחרים להטיל ספק בדבריי, קובע גבולות לשיחה. בקיצור: יוצא מהנחה שלאחרים אין מה ללמד אותי. הנאשם pleads guilty.

שאלה: מה אני כן לומד מאחרים? בשיחה, אני משתמש במאזין על מנת לשכלל את הטיעון, לפעמים אפילו להטות אותו ממסלולו, ובמקרים הנדירים ביותר, בשל תמיהה או מבט, לעשות אחורה פנה ולהתחיל מחדש. אבל תובנות חדשות וניסוחים מדויקים יותר הם אך ורק באחריותי.

ומה בכל זאת אני לומד מאחרים? התנהגות, ואפילו ביוגרפיות שלמות. האזנה, התבוננות, ואחר ניסוח לעצמי דרכים שונות משלי ואשר יש בהן אמת, כבוד, יושרה.

סוקראטס שואל את אריסטידיס, המתלונן שמאז שנפרד מסוקרטס אבד לו כוחו האינטלקטואלי: "האם זכית בו על ידי כך שלמדת דבר-מה ממני, או בדרך אחרת?"

אריסטידיס: "אספר לך, סוקראטס, דבר שלא יאומן, בחיי האלים, אולם אמת הוא. כפי שאתה יודע בעצמך, מעולם לא למדתי דבר מפיך; אך התקדמתי בפרק הזמן בו עשיתי עמך, אפילו רק הייתי באותו בית, ולא באותו החדר בו שהית היית; אבל כשהייתי  באותו החדר ובהביטי אליך שעה שדיברת, השתכללתי הרבה יותר מבשעה שהבטתי אל מקום אחר; וחיל רב ביותר עשיתי שעה שבשבתי על ידך הייתי סמוך אליך ונוגע בך. ועכשיו" אמר, "הלכה לה כל אותה הצלחה" (תאגס, ע' 169, 130).

הדיאלוג הומצא כסתירה לדיאלקטיקה, או הדיאלקטיקה כטקטיקה.

"אני הראשון והאחרון": דון קיחוטה, הרומן הראשון, אומר אמת על הז'אנר, וכך גם הדיאלוגים של סוקראטס.

אבל: הנה הדיאלוג המדובר, "היפיאס זוטא", מסתיים באי הסכמתו של היפיאס עם סוקראטס שעושה העוול מדעת טוב מעושה עוול בעל כורחו – ועל כך משיב סוקראטס: "גם אני איני מסכים עם עצמי"!!! האם מכיוון שמדובר בדיאלוג מוקדם, האם זו ליטרת הבשר הסוקראטית אשר מגיש לנו אפלטון על מנת להוכיח כנות בטענת הספק ואי הידיעה, האם זהו מתאבן לדיאלוגים שמתירים את הפלונטר?

והרי בדיאלוגים אחרים, מאותה תקופה, נאמר שמי שיודע את הטוב לא יעשה את הרע! לשון אחר: מיש שעושה את הרע אינו יודע את הטוב, הוא רק מאמין שיודע. אלא אם כן, כמו ברפואה, אין הוא עושה רע אלא גורם כאב וסבל למען הטוב. ומה דין אודיסאוס, הערום ביוונים, מושא הדיאלוג, אשר משקר במצח נחושה על מנת להגיע לאתיקה מכורתו – ובעצם משקר על כל צעד ושעל על מנת להשיג הישגים שונים ומשונים, בראש וראשונה ניצחון על טרויה? האם ערמה היא שקר? האם כריתת רגל על מנת להציל גוף מנמק היא עוול?

SOCRATES  NOW

לקרוא סוקראטס בלא לצאת מאפלטון sans droit citer une autre autorité que Platon.

"דע את עצמך!"

"אני חכם כי אני יודע שאינני יודע ... לנגן בקתרוס"

חכם במה? לא בנגינה בקתרוס. אני חכם ב"דע את עצמך!"

כל החכמות חיוביות מלבד אחת: ידיעת עצמך. כמו ידיעת האל אצל הרמב"ם, כמו התקרבות לחופש אצל ניטשה, החכמה הסוקראטית היא על דרך האלימינציה. אני מתקרב לאל / לחופש כל פעם שאני אומר מה האל איננו, כל פעם שאני מתפטר מדעה כלשהי. אני משביח כל פעם שאני מזהה מה אינני יודע.

מדוע סוקראטס מסוכן? כי אם ידביק באובססיה שלו את כל האתונאים, אם כולם יתמכרו לחוכמה שלילית, האופה לא יאפה לחם קודם שידע מהו לחם ומהו טוב, האיכר ישבות מכל מלאכתו מכיוון שאינו יודע מהו גידול... כל עוד מדובר בטירוף פרטי ניחא, אולם לפי תפישתו, האמת, הטוב והיפה תקפים אם ורק אם הם חלים על הכול, כולל החיפוש אחר כל ידיעה שאינה אלא אמונת שווא. ביעור סכלות – עד גבול מסויים. כמאמר הסופיסטים, הם השואלים: "עד היכן יש לעסוק בחוכמה?" ועונים: "אין לשאוף להגיע בידיעה לדיוק גמור, אין להחכים יותר מכפי הצורך, שמא תאבדו בלי שתרגישו בכך" ("גורגיאס").

הידיעה מתי לעצור את החיפוש אחר האמת היא מרכיב חיוני בחיפוש ("לצאת בזמן"). ראה פרשת ר' ירמיה: "שנינו: נפול שנמצא בתוך חמישים אמה הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמישים אמה האי הוא של מוצאו. שאל ר' ירמיה: רגלו אחת בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת מחוץ לחמישים אמה, מהו? ועל זה הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש" (בבא בתרא כג). אבל – מאוחר יותר החזירוהו, שכן גילה ענווה: "ושלחו משם החברים לר' ירמיה [שאלה בדבר בהלכה]. שלח להם: אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה [והורה כהלכה] – ועל זה הכניסו את ר' ירמיה לבית המדרש" (בבא בתרא קסה).

סוקראטס: הטרגדיה

"קריטון" הוא הדיאלוג הדרמטי מכולם, שכן בו המספר מעמיד את סוקראטס מול בחירה קיומית: האם ללכת עד הסוף עם משנתו ולמות – או להתפשר ולהינצל. תשובתו ידועה: אסור לענות לעוול – גזר דין מוות בלתי מוצדק – בעוול – בריחה מגזר הדין (ע"ע "גאנדי"). בלשון שלי: סוקראטס מערער על מושג המפתח "רגע של אמת"; ליתר דיוק, כל רגע הוא רגע אמת, מול הקופאית כמו מול כיתת היורים, אין לאף רגע עדיפות על משנהו כנייר לקמוס החושף את האמת. מי שמגיב על מצב קיצוני באופן שונה מן הרגיל מפריך את סך חייו ונשאר בלא אמת כלל.

הוא גיבור טראגי במובן האריסטוטלי ביותר: העם מעריץ את סוקראטס - ורוצה בנפילתו. זה צדק, מוסרי ופיוטי כאחד: מדוע אדם רם ונישא חייב להתנשא כל כך, מדוע הוא חייב להוכיח לאחרים את גודל סכלותם, ועוד במסווה של מי שיודע שאיננו יודע? (ב"אפולוגיה" הוא מגדיר כך בדיוק את משימתו עלי אדמות, משימה שהוטלה על ידיו על ידי האוראקל בדלפי: לברר האם יש איש חכם ממנו באתונה. מדוע סוקראטס מפרש אמירה ברורה של האוראקל: "אין חכם מסוקראטס" כחידה, זו כבר אופרה אחרת.)

לו רק לא זלזל בבני שיחו, לו רק לא רמז להם, באירוניה במגפיים שלו, שהם מטומטמים... גם מבחינת האפקטיביות, זו עמדה בעייתית, שהרי היא מעוררת התנגדות בלתי עבירה. קל וחומר אינה קבילה מבחינה תרפויטית: הרי זה כאילו רופא יבוז לחולהו על שהוא נשא HIV.

הנה פרדוקס סוקראטי, עוד אחד: הרי כל דרמה, קל וחומר טרגדיה, בנויה על "רגע של אמת", בלשון המדע ניסוי מכריע אשר יקבע מה ערכו האמיתי של הגיבור (ראה עקידת יצחק וייסורי איוב). ואילו סוקראטס, במעמד הקיצוני ביותר שניתן לדמיין, מכחיש את עצם קיומו של רגע אמת – ובעיקשותו לנהוג ביומו האחרון כאילו היה סתם יום של חול מתברר כדמות טראגית... זאת בהתאם לתפישתי, אותה פרשתי בפניך בשיחתנו, לפיה הגיבור הטראגי הופך למונומניאק, משוגע לדבר אחד, מי שהמשוכות והמבחנים שעליו לעבור לאורך המחזה מצמצמים את אישיותו לאספקט אחד (אותלו עובר רדוקציה לקנאה, המלך ליר, לאבהות). לפי עדות סוקראטס, כל חייו הם קודש - ה raison d'être שלו - ל"דע את עצמך" ("אלקיביאדס א", ובעצם איפה לא); אולם באובססיה שלו לדעת את עצמו – ולכפות על האתונאים את אותה אובססיה – הוא שוכח את הציווי השני של האוראקל: "לעולם אל תפריז על המידה" (שהוא עצמו מצטט ב"פרוטאגוראס"). אולם מה לטרגדיה ולמידה? הסופיסטים, אויביו של סוקראטס, לכן הסופיזם מבשר את הדרמה הבורגנית, ואילו סוקראטס, אשר ניטשה קרא לו קברנה של הטרגדיה, מתברר כדמות הטראגית par excellence (וקורבנה המובהק של הטינה)

המשימה: לחקור מה פשר תשובתו של האוראקל לחירופון חברו: "האם יש איש חכם מסוקראטס?". התשובה: "לא". (אפולוגיה,21-20).

"הרי לכם אניגמה: למה, למען השם, מתכוון האל?!? והרי אני יודע עד כמה אינני יודע! פענוח דברי האל, משמעו לסתור אותו, כלומר למצוא מישהו חכם ממני, כלומר מישהו שיש לו ידיעה פוזיטיבית וסופית לגבי משהו. הרי הוא אינו משקר, הדבר בלתי אפשרי".

מנין שמשימה זו, חקירה זו היא שליחות האל? לסוקראטס פתרונים. זה וודאי קשור לדימון שלו, לרוח הנבואה שאחזה בו, למוזת הפילוסופיה. משונה, אגב, שהמשימה לא הוטלה עליו ישירות אלא על ידי שליח, שליח אשר, לדבריו הוא, "הראה חוצפה בהתייעצו באוראקל" (ומוסיף סוקראטס: "ואל תצחקו עליי בבקשה"; זה הלייטמוטיב של האפולוגיה כולה). הפונקציה הסיפורית ברורה: אם מישהו אחר שמע זאת, הרי זה אובייקטיבי (אמנם חירופון עצמו כבר מת, אבל אחיו, הנוכח במשפט, יכול להעיד שאכן כך היה).

ברור, לפי האפולוגיה, שחקירה זו היא היא משימתו עלי אדמות, ולא חקירת האמת. אולם מה הפראקסיס של החקירה? לא חיפוש אחר איש חכם יותר, שהרי מהר מאוד, ולאחר שראיין וחשף נציגים מן התחומים המובילים: מדינאים, משוררים, אנשי מקצוע, הוא הגיע למסקנה שאיש אינו יודע, והכל רק מאמינים שהם יודעים ( induction oblige). מכאן ואילך אין הוא שוקד יותר לחפש חכם, אלא לחשוף כסיל. המשימה שלו הפכה להיות חינוכית: להוכיח לאתונאים עד היכן מגיע אי ידיעתם, וגרוע מכל, עד היכן מגיעה סכלותם.

וזו המתנה הגדולה ביותר שהאלים יכולים להעניק לאתונה, או לכל קולקטיב אנושי אחר.... אבוי לכם, אתונאים, אם תוותרו עליה. לא עליי אני מרחם אלא עליכם, בבואי להגן על עצמי... אנא, חוסו על עצמכם והחזירו אותי לעבודת הקודש שלי, בשירותכם.

ומי נצמד אלי? הנוער, אשר עדיין לא נכנס לעול האזרחות, ובעיקר שיש לו הכי הרבה פנאי (23a). ואני אוסיף: מי שטרם דחק ודיכא וקבר תחת אינסוף שכבות של פראקטיות את תוכנת האובייקטיביות שבנפש כל אחד מאתנו (Pour Narcisse). הנוער, שעדיין מוכן ללמוד מקצועות חסרי תועלת (אוקסימורון), קל וחומר מקצוע שלילי כמו "דע את עצמך!" סוקראטס: איך זה שכל הצעירים שכביכול הושחתו על ידי לא באו להתלונן? הסיבה פשוטה בתכלית: ברגע שעברו לבגרות, תורתו הילדותית ירדה בכביסה.

סוקראטס כאינקוויזיטור הגדול, מייצר וידויי אי ידיעה.

חוכמה מעשית, של רופא או אופה, נבחנת בתוצאה הסופית, החיובית: החולה הפך לבריא, החיטה הפכה ללחם.

גם חוכמה עיונית, של פילוסוף, נבחנת בתוצאה הסופית, אבל זו חייבת להיות שלילית. כל מי שאומר "יודע אני" סופו שייחשף ככסיל.

אצל סוקראטס, מצליח הנבחן כל אימת שהוא מודה: "אני יודע שאינני יודע את שהתיימרתי לדעת".  (זהו טסט פשוט, ואחרים נהנים להעמיד בו את זולתם. ראה "לאכס", כיצד שנים מ"תלמידיו" מתנצחים על מנת להוכיח זה את סכלותו של זה). שהרי לשיטתו, שיטת "מיילדת", ההודאה חייבת לבוא מן הדובר. ככל שלוקח זמן רב יותר לסחוט את ההודאה, כך התינוק יהיה בשל יותר, בריא יותר: הריון חפוז תוצאתו נפל... יש שני סוגי נמענים המונעים מסוקראטס את העונג הסאדו-מזוכיסטי שלו: המודים מיד; המסרבים לשחק את המשחק (מעדיפים "חובה" על "אמת"), כך פרוטאגוראס, כך גורגיאס ושותפיו הרטוריקאנים.

סוקראטס כמיילד (maieutikê תיאטיטוס 149- 151).

הטענה שעל המיילד ליילד מחשבות שכבר נמצאות ברחמו של היולד נובעת מן האקסיומה: למידה אינה אלא היזכרות. עד כאן טוב ויפה. הבעיה היא שכל העוברים כולם אינם אלא avatars, גלגולים בלתי מפותחים של התינוק האולטימטיבי, אשר כולנו נושאים אותו בחובנו: "אני יודע שאינני יודע את שהתיימרתי לדעת". יש בזה משהו...

הכל, רק לא הפלה! שיטת הזבנג וגמרנו, הבליץ קריג, לא תביא אף פעם את התוצאה המקווה.

לידה טבעית? NO. אבל חוץ ממנה הכל הולך, עד מלקחיים וניתוח קיסרי.

אבי הפילוסופיה מבשר את גורלה: אהבת האמת היא ספורט לגיל ההתבגרות – ולבטלנים מרצון היא תחביב (אהבה כתחביב...) שהרי מה יעשו תלמידיו שיהיו גדולים? סוקראטסים? על כך יש להפעיל את הציווי הקטגוריאלי של קאנט. לו כל אזרחי אתונה סוקראטס, כיצד תתפקד המדינה, מה יאכלו אזרחיה?

שאלת השאלות: האם אפשר לדעת? לפי משל המערה, לפי שאר תסמינים מוכרים, התשובה היא לא. אם אין אפשרות לדעת, לדעת את הטוב, את היפה, את האמת, את הסגולה הטובה, אלא רק גילויים שלהם, על כל אחד להכריע היכן הוא עוצר. אולם היעדרה האמיתי של אופציית ה1 (כמו גם זו של ה0) מבטלת את הגדרת החוכמה כידיעת אי הידיעה, שהרי החקירה מניחה את שהיא מבקשת להוכיח.

האם אפשר לקבל את ההצעה הסופיסטית: הבה נקרא "ידיעה" למה שעובד? לא, שכן לפי קריטריון זה, גם הנמלה יודעת, וגם האזדרכת.

אינטואיטיבית, סוקראטס צודק, והוא צודק גם אם אין מאמצים את ה jusqu'qu boutisme שלו. אולם כיצד ליהנות משני העולמות? כיצד פסילת הבינאריות לא תגרור אימוץ הרלטיביזם?

ליסיס

פילו-סופיה: אהבת החוכמה. במובן המילולי, הטכני, הבלתי רגשני ביותר.

"מי שכבר חכם אינו עוד (sic) אוהב-חוכמה, ויהיה זה אל או אדם. וגם אלה אינם אוהבי-חוכמה שהם כסילים עד כדי היותם רעים. נותרים, אפוא, האנשים שאינם חכמים ואינם כסילים, אבל שהתחברה אליהם הרעה הזו ששמה סכלות, אבל טרם נעשו בעטייו כסילים, ועודם סבורים שאין הם יודעים מה שאינם יודעים. על כן אוהבים את החוכמה מי שאינו טוב ועדיין אינו רע, ואילו כל הרעים אינם אוהבים את החוכמה, וגם לא הטובים" (ליסיס, 218).

אלוהים אינו אוהב חוכמה – או משהו אחר, שהרי כל אהבה היא הליכה אל מה שאין לך.

אהבה היא תנועה אל, בעוד שהיש הוא סטאטי.

אהבה היא ערגה, היא געגועים למה שמעולם לא היה לך, אבל אתה מזהה את נחיצותו, בעיקר כאשר אתה נמשך אל תהום היפוכו.

הטיפש אינו פילוסוף – אבל גם לא החכם, אם יש בכלל יצור שכזה שאינו אל!

"אהבה" (ארוס), הרי זו תנועה של הנפש, לא תנועה אל, כפי שנעים לדמיין, אלא תנועה מ. האהבה היא ריאקטיבית, היא תגובה של הנפש על מה שמאיים עליה: הסכלות.

סוקראטס מחזיק בפרדיגמה פאתולוגית של הפילוסופיה.

אל תאמר פילו-סופיה ("אהבת-חוכמה"), אמור מיזו- ("שנאת-סכלות") – ואולי נכון יותר לדבר ב"חרדת-סכלות".

אין מאירת עיניים מן האנלוגיה הרפואית:

"אם נתבונן בגוף הבריא, אין הוא זקוק לא לרפואה ולא לעזרה, שכן יש לו די צורכו, ונוכל לומר, ששום בריא אינו אוהב רפואה, מפני בריאותו ... אלא החולה, מפני מחלתו... וגוף, באשר הוא גוף, איננו לא טוב ולא רע [לא בריא ולא חולה] .... אך מפני שהתחברה אליו מחלה מוכרח הגוף לברך ולחבב את הרפואה... מה שאינו טוב ואיננו רע נעשה אפוא ידידו של הטוב מפני רע שהתחבר אליו" (ליסיס, 216-217).

בהבדל אחד (שגם הוא נעלם עם מדע הרפואה המודרני): לפי סוקראטס, יש גוף בריא, אבל אין נפש חכמה. כיום נאמר שיש גוף מתפקד ( = גוף לא-חולה-ולא-בריא), גוף לא מתפקד (= גוף שהתחברה אליו המחלה) וגוף חולה ( = גוף שנכנסה בו המחלה הממארת, הסופנית). כפי שהחוכמה היא נחלתו של האל, זה שאין חסר לו מאום, כי הוא שלם ומושלם, כך הבריאות היא נחלתו של האל, בן האלמוות, שגופו אינו בלה ואינו מתכלה.

נמשיך בה, באנלוגיה, ונאמר שהגוף המתפקד אוהב את הרפואה את הדיאטניות ואת ההתעמלות, אשר משממות כ"רפואה מונעת", כפי שהנפש המתפקדת אוהבת את הלוגיקה ואת השירה, המשמשות כ"פילוסופיה מונעת".

הפילוסופיה אינה מחכימה, היא רק מבערת את הסכלות ((elle débêtise – לרגע. היא "משעה" אותה, ליתר דיוק, שהרי הסכלות היא כמו יבלית...

הרפואה אינה מבריאה, היא מחלימה. הרופא אינו מביא לנו בריאות, הוא משפר את המינון של שני הכוחות, בריאות ומחלה.

בין "כן" ו"לא" יחס לא סימטרי

האם ניתן לדעת מה לא בלא לדעת מה כן? עובדה, ניתן! אין לי צורך לנמק את סירובי להתחתן עם X או Y באמצעות הסכמת לשאת את Z.

"כן" הוא ההפך של "לא" לעין ערוך יותר מאשר "לא" הוא ההפך של "כן"... אנחנו הולכים אל ה"כן" מתוך הכרות עם ה"לא", הולכים אל ה"כן" על מנת להתרחק מן ה"לא", אבל ההפך אינו נכון (כמעט תמיד).

אי-הידיעה ניתנת לידיעה, לא כך הידיעה.

הידיעה עצמה מתבססת כמעט תמיד על ידיעת הלא, קוראים לטכניקת ידיעה זו אלימינציה. ידיעת הכן היא השראה, סוקראטס יכנה אותה "מוזה".

בריאות וחוכמה הן האנטיתזה של מחלה וסכלות!

לשני הקטבים, "חוכמה" ו"סכלות", כוח מגנטי שונה לחלוטין. רק כך אפשר להסביר מדוע הנפש, שהיא מטבעה (unmarked) לא-חכמה-ולא-כסילה, נמשכת כמעט תמיד אל הסכלות. אמנם יש בה מה שמושך אל החוכמה ומה שמושך אל הסכלות, אבל הסכלות מתחברת אליה בקלות רבה יותר מאשר החוכמה.

הסיבה: השלילי מובחן יותר, קל לזיהוי יותר, ולכן ממגנט יותר.

לפי סוקראטס, כל מהלך פילוסופי מתחיל במשיכה של הנפש אל הסכלות, ותגובתה למשיכה זו.

לאסנציליזם של סוקראטס, אשר ממנו התפתחה תורת האידיאות של אפלטון, רציונל אחד: אם מדברים ב"סכלות" וב"מחלה" וב"רוע", הרי זה על מנת שלא לומר "כסיל" ו"חולה" ו"רע". או לפחות למעט מלייחס לאדם עצמו מהות שלא יכול להיות שתהיה לו. כל עוד נדבר באדם שלקה בסכלות, מצבו הפיך. וההפיכות של מחלת הסכלות – ושל הרוע והכיעור והפריצות – היא אבן יסוד של תורתו, מלכתחילה: אין אדם עושה את הרע אלא אם כן לא ידע שרע הוא - וקל וחומר עם הרעיון שכל לימוד הוא היזכרות, כלומר שהאמת, הטוב והיפה מולדים. הסכלות, הרוע, הכיעור, הפריצות אינם יכולים להיות attributs, הם בהכרח accidents – אשר ההרגל הופך את המקריות אצל רבים מאתנו, אצל כמעט כולנו, לטבע שני. וזו הטרגדיה של האדם.

מכאן שהבינאריות של סוקראטס, 1/0, היא בין אידיאות, לא בין בני אדם. בין נשמות הנפרדות מן העולם ומן הגוף? (פיידון).

אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת האהבה? תנועה אל משהו מחמת חרדת נפילה להיפוכו. וכשאני אוהב מישהו, מהו שאני חרד ליפול לתוכו? אני. האם אהבה היא חרדת האגואיזם?

אני פילו-נעמי...

כל אדם, כך סוקראטס, כל אדם אחשוורוש, אוהב את מרדכי מתוך שנאת המן.

ואחרי שחגג את ההגדרה המופלאה הוא נבהל שיצאה תחת ידו תפיסה שלילית בלבד של הפילוסופיה. בלשונו הוא: "הלא מפני הרע מחבב זה שאינו טוב ואינו רע את הטוב. לו נשארו רק הטוב ושאינו-טוב-ואינו רע, והרע מסתלק ולא נוגע עוד בשום גוף ובשום נשמה ובשום דבר אחר מן הדברים שהם, כפי שאמרנו, אינם כשלעצמם לא טובים ולא רעים, הלא אז לא תהיה לנו יותר תועלת בטוב, הטוב ייעשה מיותר! וכי אין זה טבעו של הטוב, שאנו אוהבים אותו כתרופה נגד הרע, וכשלעצמו אין בו שום חפץ?" (ליסיס, 220). קשה, בלתי נסבל להסתפק בפילוסופיה שכל טבעה ריאקטיבי, ולכן סוקראטס מנסה לבסס פילוסופיה אקטיבית: "הרי גם כשיאבד הרע, יישארו דברים שהם חביבים" (221) – "כן" קיים באופן בלתי תלוי ב"לא", יש מה שהוא אהיב (lovable) באופן שאינו תלוי-נשוא, בחוכמה יש די כוח משיכה לעורר את אהבתה גם בלא סכנת הסכלות ("אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא"). אך ניסיון זה נועד לכישלון חרוץ, כפי שהוא נאלץ להודות בסוף הדיאלוג.

פילוסוף: אדם קונטינגנטי, לא חכם ולא כסיל (כלומר כל אדם everyman), אשר מתחברת אליו הסכלות והוא נבהל ומתחיל למשוך לכיוון ההפוך – באמצעות הלוגיקה! אולם למזלנו, הלוגיקה הומצאה – רוצה לומר נוסחה והוצרנה – על ידי אריסטו, וסוקראטס הסתדר עם מוחו האנושי (עם לוגיקה קודם שהפכה ללוגיקה; ראה Mr Jourdain המגלה כי דיבר פרוזה כל חייו בלא דעת). מכאן שפילוסופיה היא פעולה קוגניטיבית אוניברסלית, נגישה לכל.

מהי הספקנות והאירוניה של סוקראטס אם לא ביעור הסכלות, כלומר משימה שכל כולה שלילית. הרי הוא דקארט בלא ה cogito, הרי הוא ניטשה של אתונה.

השווה סוקראטס לאפלטון, אחד מבשרו של קארל פופר, חייו קודש להפרכה, ואילו השני דעתן וחד משמעי. סוקראטס הוא אבי הפילוסופים והאחרון שבהם, שכן אחריו בא אפלטון שיודע ואריסטו שיודע "איך" לדעת – והלכה האהבה.

דיאלוג הדיאלוגים: "אפלטון". משוחחים: סוקראטס, אפלטון. המורה בוחן באופן סוקראטי את רעיונותיו של תלמידו ומוכיח לו עד כמה רוב מה שטען (בשמו!) מתחבר אל סכלות, כלומר מבוסס על אמונה מוטעית בידיעה.