צבא הגנה לצה"ל (ולמתנחלים)
נעמי אביב ודניאל שבתאי מילוא
2002
"יש גבול", "פרופיל חדש", "מכתב הקצינים והלוחמים" פונים לרגשות הלא נכונים, או למשוכנעים, והם מתי מספר. הקריאה לסירוב בשם המצפון וטעמים מוסריים לא עובדת. אולי שווה לנסות טיעון אחר, פשוט, בשם בני המשפחה של עשרות אלפי החיילים אשר "יוצאים להגן על הבית." הם עצמם, החיילים, דווקא מוגנים : בתוך הטנק, בתוך המסוק (טייס אחד לא נשרט בכל חודשי ה"לחימה"), חבושים באפוד-מגן ובקסדה. גם המתנחלים זוכים להגנה מסורה : גדרות מחושמלות, רכבים ממוגנים, חטיבות ואף אוגדות של שומרי-ראש. אבל יקיריהם, בצידו הזה של הקו הירוק, לא פחות מאשר מופקרים על ידי חיילי צבא הגנה לצה"ל (ולמתנחלים). הרי אהובתם אינה יושבת בבית הקפה בשכפ"ץ. הרי אמם המסכנה אינה נוסעת לקופת החולים בזחל"ם. הרי ילדיהם אינם לומדים במוצב ואינם מגיעים לחוג בלט כשהם מלווים בטנקים. פלא כי על כל "לוחם" הנהרג בשטחים נהרגים לפחות חמישה אזרחים עליהם הוא אמור להגן ? פלא כי באריאל ובמעלה אדומים יותר בטוח מאשר בנתניה או בחדרה ?
חייל : דע כי בכל פעם שאתה מפוצץ, מחסל, מחריב, מסכל, משפיל, אתה מסכן את חיי היקרים לך בעורף. הרי כשאתה הורג פלשתינאי, בני משפחתו השכולים מבקשים לנקום, איך לא. לצערם הרב, עליך, כאמור, צה"ל מגן. כך גם המתנחלים, אשר עליהם אתה מגונן כעל בבת עינך. מי נשאר ? אביך, אמך, אשתך, ילדיך. צבא הגנה לישראל מתברר כצבא ההתקפה על אזרחי ישראל. צריך להיות אטום, רמטכ"ל או סתם שר בממשלה כדי שלא להבין את הסימטריה המוטרפת הזו. על כן, חייל שאינו מסרב לבצע את הזוועות המבישות, אשר חותרות תחת עילת קיומנו במקום הזה, מתנדב להקריב מישהו מבני משפחתו.
חייל ! עליך לסרב, לא בגלל טיעונים חנונים של יפי-נפש עוכרי-ישראל. חובה עליך לסרב כי דם אחיך זועק מן האספלט, המדרחוב, הכיכר, האדמה.