צבא הגנה לצה"ל או ההוויה קודמת לתודעה

2002

פעם, זה לא היה כל כך מזמן, חשבתי לנסות ולשדל את כוחות הביטחון לעבור למחנה שלנו. תכננתי לזמן את עצמי לישיבות של המטכ"ל ושל פו"מ, גם לפיקוד מרכז ולסיירת מטכ"ל ולשב"כ, ולהוכיח למופקדים על בטחוננו, באותות ובמופתים, כי הברית שהם כרתו עם המתנחלים (ובאופן אובייקטיבי, עם החמאס ועם החיזבאללה ועם שאר מרעי בישין) היא בעוכריהם. הברית שעמדתי להציע להם מושתתת על ההנחה שבכל הקשור לצבא, ההון הסימלי (כבוד) קודם להון המעשי (כסף). היא תלויה בכך שצנחנים, טייסים, טנקיסטים, לוחמי השייטת ואפילו גולני ייתפשו סוף סוף כי הכיבוש גורר אותם להיות אך ורק "גיבורים על חלשים". הרי לא יכול להיות שהם לא יזהו את המובן מאליו : אין להם סיכוי "לצאת גדולים" מן העימות חסר התכלית והמביש בין הפלסטינאים למתנחלים. או אז הם וודאי יגמרו אומר לעבור לצד שלנו.

על הלוח השחור תכננתי לכתוב באותיות גדולות: כסף או כבוד, שניהם לא הולכים ביחד. אמת, מכובדיי, כך תכננתי לפנות אליהם, ככל שהמצב הביטחוני גרוע יותר, כך דרישתכם לתקציבים ולתקנים נראית מוצדקת יותר, ולכן נענית תמיד, אפילו בתקופת הקיצוצים הבאה עלינו לרעה. אולם ההחמרה בביטחון האישי, ובעיקר שליחת הצבא לno win situation, תחילה בלבנון ואחר כך בשטחים, מורידות את קרנו של צה"ל ככל שגדלים ממדיו. החיילים אשר אתם שולחים "להגן על הבית" דווקא מוגנים לא רע : בתוך הטנק, בבטן המסוק, חבושים באפוד-מגן ובקסדה. גם המתנחלים זוכים להגנה מסורה: גדרות מחושמלות, רכבים ממוגנים, חטיבות ואף אוגדות של שומרי-ראש. אבל יקיריהם של אותם חיילים, בצידו הזה של הקו הירוק, לא פחות מאשר מופקרים. הרי אהובתם אינה יושבת בבית הקפה בשכפ"ץ. הרי אִמם המסכנה אינה נוסעת לקופת החולים בזחל"ם. הרי ילדיהם אינם לומדים במוצב ואינם מגיעים לחוג בלט כשהם מלווים בטנקים.

כאילו לא די בכך שאתם בקושי מצליחים להגן על עצמכם, קל וחומר עלינו, הרי שבשל עליבות חימושם של הכוחות העומדים מולכם (ראה מטענה של "קארין A", ראה טילי הקסאם), כל הישג שלכם, אפילו זמני, מתגמד ומתגחך. לפי האתוס האבירי, אשר עומד בבסיסו של המקצוע בו בחרתם, הרבה יותר מכובד להיות טייס שוודי, שרק מתאמן, מאשר להיות טייס ישראלי, אשר הורג לוחמים, נשים וטף בלא סיכוי להישרט. ובכלל, אילו אלופים יסכימו להתחרות עם חובבנים שנים על גבי שנים? רק אלופי המטכ"ל...

תכננתי להראות לגנרלים כי שותפות הגורל עם המתנחלים אמנם משתלמת להם בכל הקשור לתקציבים, אבל גורמת להם נזק תדמיתי כבד, כי שותפיהם גוררים אותם לעימות שאין להם שום סיכוי לנצח בו. הרי בשעה שהסתבר לאותם מתנחלים כי אבדה תקוותם לגרום לישראלים להרגיש אצלם כמו בבית, אבדה לתמיד, הם בחרו ברע במיעוטו: "יש"ע זה כאן". בטיילת של תל אביב, בתחנה המרכזית של חדרה, ברחוב המלך קינג ג'ורג' בירושלים. כיצד הם מוכרים לנו בלוף שכזה? בסיוע הצבא. בגוננו עליהם (ועל עצמו), צה"ל מאלץ את הפלשתינאים ללחום באויביו המושבעים הרחק ממגרשם הביתי. כל עוד הם יתנקמו בפורעי איתמר על ידי פיגוע בנתניה, כל עוד הם ישיבו להרג ולהרס שגורם מסוק קרב על ידי פצצה בקו 5, יש"ע זה באמת כאן.

"יש"ע זה כאן", משמע שמשני צידי הקו הירוק גרוע באותה מידה. יצוא הסכסוך שלהם עם הפלשתינאים למחוזותינו דורש מן המתנחלים לדאוג לאיזון עדין בין היצע וביקוש. כשיש פחות מדי טרור, זה קורה, מיד עולים קולות לשוב לשולחן המשא ומתן, ועמם גם התובנה שהישראלים כבר מזמן יצאו מן השטחים, יצאו לבלי שוב - הרי אפילו המופזים כבר לא מטפסים על הר גריזים בשבת, אפילו היעלונים מעדיפים טיולי ג'יפים בנגב ולא במדבר יהודה - עכשיו תורם. כשיש יותר מדי טרור, מיד גובר הלחץ לבצר את קו התפר, מה שיהווה נסיגה דה פאקטו. "תנו לצה"ל לנצח?" רק זה חסר למתנחלים. שידכא, כן, שיהרוס, שינתץ, שיחריב. אבל שלא ינצח, חלילה, הרי מוכרחים לשמור את הטרור על אש בינונית.

והיה ולא יאפשרו לי לשאת דברים אלו בפורומים הקובעים, אפרסם קול הקורא לצבא הגנה לישראל לכרות קואליצית אינטרסים עם הישראלים. בכרוז זה נזכיר לו שכל עוד הגן עלינו, נאמר עד 1967, הוא היה הצבא הנערץ והנחשב בעולם – עם סיכוי לנצח; מאז שהוא מגן רק עליהם, שמו יוצא ללעג ולשמצה – עם סיכוי מצויין לגמור בהאג.

טעיתי, קארל מארקס צדק, ההווייה קודמת לתודעה. למערכת הביטחון ולי ברור כי פינוי ההתנחלויות, סוף הכיבוש וכינונה של חברה אזרחית נורמלית והוגנת תייתר עשרות אלפי מקבלי משכורות וכיבודים מן המגזר הביטחוני, אם לא מייד הרי תוך שנתיים שלוש. לדרוש בעיתות משבר ואבטלה אלו מגנרלים וקולונלים ונגדים ומרגלים ומפעילי משתפי"ם וסתם עובדים בתעשיות הבטחוניות להקריב את מקום העבודה שלהם על מזבח השלום, זה באמת יותר מדי. האם יש מגזר אחר בכלכלה הישראלית אשר יהיה מוכן לוותר על זכויותיו ותנאיו למען טובת הציבור? אם תודיעו לעובדי מקורות, למשל, כי עליהם לצאת לפנסיה מוקדמת או להדק מאוד את החגורה למען שלום בית, הם יישאלו: למה דווקא אנחנו?! וכמוהם ייצחקו לכם בפנים מנהלי מחלקות בבתי החולים, הפרופסורים החברים ומן המניין, סוכני הביטוח, חברי הכנסת ושחקני הכדורגל. למה דווקא אנחנו?!

עם כל הכבוד והיקר שיש לרכוש לאנשי כוחות הביטחון, הם אינם קדושים מן הישראלי הממוצע. הם אינם מלאכים וגם לא פילנתרופים. וודאי שהם רוצים את טובתנו – הרי כמה מהחברים הכי טובים שלהם הם ישראלים, ולכל אחד מהם קרובי משפחה אזרחים. הגנרלים רוצים את טובתנו - אבל בתנאי שהיא לא תהיה על חשבונם. ומכיוון שטובתנו כן על חשבונם, נגזר עליהם להתמיד בברית האובייקטיבית שלהם עם המתנחלים, עם החמאס ועם החיזבאללה.