/ For the Recordאיך שיא נולד?
בּֽלֽהוֹריד
שני זכרים רבים והמפסיד יוצא. עולה לזירה זכר שלישי והמפסיד יוצא. וכן הלאה וכן הלאה, עד שנותר רק גבר אחד בסביבה. גבר גבר.
פרויד צודק: הכל מתחיל במין, מין תרתי משמע. כל מין ואמצעי החיזור שלו: אצל הראמים קובעות הקרניים, אצל הטווסים קובע הזנב, אצל הזמיר יפי השיר ואצל האריות הכוח לשמו. כך מוכרע מי, מבין כל הזכרים שבמגרש, יזכה להזריע את הנקבה הנחשקת, ומי ייאלץ לתור אחרי איזו second best, או לאונן חלילה. במקרה שהובס שוב ושוב, המפסיד ייצא מן המשחק לתמיד; הוא לא יזכה להעמיד צאצאים. בצדק! האינטרס העליון של המין הוא להבטיח שגֶנים משובחים יישארו במאגר (גֶנוֹם) הראמי, הטווסי, הזמירי והלביאי, בעוד הגֶנים העלובים ייעלמו כלא היו.
Crowning By Numbers / כשכמות היא איכות
בטבע, קרב בין-מיני – נמר ואיילה - הוא על הישרדות ואילו קרב תוך-מיני - נמר נגד נמר - הוא על הִתֽרַבּוּת. זהו מאבק על חיים ומוות, אבל הוא תמיד מקומי : למי, בג'ונגל X, בזמן Y, יש "גדול" יותר. בא האדם, ניתק את האלימות מחבל הטבור של החיזור, והכניס מושג מהפכני לזירה: הכי! הכי בְּמָה? לא משנה, כל עוד הענף הוא מָדיד, כלומר מאפשר דירוג אובייקטיבי. הילדה הכי יפה בגן? לא בבית ספרנו.
על מנת שיבואו שיאים לעולם היה צורך להקצין שני ענפים עד שיעמדו בפני עצמם: 1. תחרותיות לִשְמה. 2. אריתמטיקה. כל שיאן - טאקרו קובאיאשי, גדול בולסי ההוט דוגס (53.75 נקניקיות ב12 דקות), החסידה פרינססה, הנושאת משדר לווייני יותר מכל עוף אחר (13 שנים), אסאפה פאוול, האדם המהיר בתבל (100 מטר ב9.77 שניות) - 
1. מונע על ידי הישגיות, היא לא תשפר בהכרח את הסקס-אפיל שלו (זקן ועקרות לאבדיוק העלו את המניות של השחייניות המזרח-גרמניות בבורסת הזיווגים...);
2. אלמלא היה ניתן לְכַמֵּת את הישגיו, מי בכלל היה סופר אותו...
בהיות השיא מוחלט, הוא בלתי-תלוי במתחרים. איזה אמריקאי אינו מכיר את המספר 755, השיא היוקרתי ביותר בבייסבול בפרט ובספורט האמריקאי בכלל? שמו של האנק ארון, שיאן ההום ראנס (home runs), נישא בפי כל, אבל למתי מעט איכפת מול מי הוא חבט. בממלכת השיאים הקרב הוא אינו ראש בראש, כמו בטבע, אלא ראש במספר (אם כי יש שיאים שהסיכוי לשפרם גָדֵל כשמתמודדים נגד הטובים ביותר, באולימפיאדה למשל, או בNathan's Famous Fourth of July International Hot Dog contest). בזכות קנה המידה המוסכם על הכל, החותרים אל השיא יכולים לתחר איש איש במגרשו הביתי. הוירטואליות והאינטראקטיביות מבשרות על עידן חדש בתחום: תחרויות בשלט-רחוק.
מצויינות וציונים
בניגוד לאבותיו הקדמונים, אשר נלחמו על הישרדותם מסביב לשעון, האדם המודרני חי בסביבה מוגנת. יש לו בגדים ואש"ל, מים בברז, קרח בפריזר, מזגן בכל חדר, ביטוח רפואי וקרואסונים בסוּפָּר. אז מה אוכל אותו? חסרים לו ריגושים ומצבים קיצוניים. החברה המערבית מציעה לו "בִּמֽקוֹם" אנין: השאיפה למצויינות.
תינוק בא לעולם וכל אחד נותן לו ציון: "איזה מתוק", "הוא בכלל לא מקומט", "כזה ילד טוב! הוא נותן לנו לישון כמעט לילה שלם". בגן עוד מסתפקת מערכת החינוך בִּפְרסים ובהעמדה בפינה, אבל בגיל שש היא הופכת את הילד לפועל מסור בבית החרושת למספרים. שתים-עשרה שנים יעריכו כל הישג שלו מאפס למאה; במקל ובגזר יאלפו אותו לשאוף לשפר את ציוניו – וָלא... כשיגיע לגיל 18, הוא יהיה בשל לתפקד בסביבה מציינת ומדרגת. אפילו הטבע מתבקש להשתתף באולימפיאדה: מחמיאים לו כשהוא שובר שיאי חום או משקעים, נוזפים בו על ששיפר את שיא זיהום האוויר... ספר השיאים של גינס נולד ב1951 מפולמוס סביב השאלה איזו ציפור הציד המהירה ביותר באירופה, תרנגול הבר או השרוני הזהוב.
מכאן הטרנד החדש: הלאה ההישגיות! הבוז לתחרותיות! הניו אייג' מבקש מאיתנו לעבוד על הפן הנשי, ההרמוני והמשתף שבאישיות. גם זו דרך למימוש עצמי. על מנת להיווכח בכך ניסע להודו, ציוויליזציה מפוארת אבל זן. כי בשביל מה להודי להתאמץ? הוא נולד בתוך הקסטה, ולזו שמעליה לא יוכל לעבור בכל מקרה. אחרי שבוע-שבועיים באשראם האזרח שוב במירוץ.
זה טוב ויפה, אבל השיאים היוקרתיים אינם נגישים לבן-תמותה רגיל. שטפו את מוחנו לחתור אל ה100, אבל רובנו בקושי מגרדים את ה60. מנחמים אותנו ש"לא חשוב הניצחון, העיקר ההשתתפות"; אבל שוכחים להוסיף שמדובר בהשתתפות בתחרות, ושעל מנת להשתתף בתחרות חשובה יש לנצח אלפי ספורטאים שייאלצו לצפות בטובים באמת בטלוויזיה. האם יש הכנה טובה יותר לאובססית הספורט ולהערצת האלופים המאפיינות את עולמנו (ע"ע רייטינג)?
התרבות מעשירה את היש ומחלישה את האש
בדפי זהב של תל-אביב יש אמנם מבחר של כשלושת אלפים מקצועות ותת-התמחויות, אבל קשה להאמין שעל השאלה "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" ענה א. קליין: "יצרן שקיות מודפסות עד שישה צבעים", ושיוסי אזולאי חלם בגיל 16 על "תיקון פירוק ופינוי אסבסט באישור איכות הסביבה". אנחנו חיים בעולם האפשרויות הבלתי-מוגבלות,sky is the limit, אבל בלא העוצמה אותה חוו אבותינו השרדנים. קליין מצטיין בשקיות מודפסות, אזולאי בפינוי אסבסט, אבל להם ולנו יש חסך גדול: בלוטת האדרנלין שלנו עובדת בניוטרל. ככל שגדל הגיוון כך פוחת הריגוש.
על מנת לחוות עוצמות של פעם, עוצמות פרה-היסטוריות, האקטיביים שבינינו פונים לספורט אקסטרים; השאר מסתפקים ב"הישרדות", "יורדים בגדול" או "אבודים". וכולנו עורגים לשיא הבא.
My Personal Guinness
יש שיאי יותר (נקניקיות בשתים עשר דקות) ויש שיאי פחות (מאיות בריצת מאה מטר), אבל אין שיאי פחות-או-יותר, שיאים התלויים בטעם וריח ומצב-רוח. בעולם הנאנק תחת "הכל יחסי", כל שיא הוא נווה-מדבר של מוחלט – גם כשהוא נשבר. הסיפוק שבתחרות זהה למידת האובייקטביות שבה. קל וחומר הניצחון; הרי המנצח בדו-קרב בין אדם למספר הוא ללא עוררין הזללן, הנאמן או המהיר ביותר בעולם. או באירופה...
...או בחייו עד הלום. הרי בחברה התחרותית שלנו, מיטבו של אדם נמצא בהתמודדויות שהוא מנהל עם עצמו. ומפסיד. בדרך כלל הוא מתנחם בכך ש"שעשה את המקסימום" ) “I did my best”). החיסרון במחמאות עצמיות שהן מחזירות אותו לרלטיביזם (When the best is far from good). ברצותו לשאוף אוויר פסגות, אדם ישליך לפתחו כפפה שהוא עצמו סרג – מֽמִסֽפָּרִים. על מנת להיכנס לספר גינס הפרטי שלו, "זנב לאריות" יתחרה במרתון של ניו יורק או בדון ז'ואן (באופרה של מוצארט הוא שוכב עם 640 נשים באיטליה, 230 בצרפת, 230 בגרמניה, 91 בטורקיה – ועם 1003 בספרד). "ראש לשועלים" מהלך בקטנות: ילד צם ביום הכיפורים ונשבר בצהרים; מנכ"ל מופיע בטבלת שיאני השכר של שנות האלפיים; מעשן כבד יורד משלוש חפיסות לשתים. ישנם שיאים של פעם בחיים: "נראה אותך קופצת ממגדל שלום", וישנם שיאים ביתיים (home records): "נראה כמה שעות תחזיקי מעמד בלי להתקשר אליו". נכשלת? לא נורא, תמיד יש פעם הבאה.
המנון השיאנים
We love the best you share the rest.
Your blood and sweat you call “my best,"
And to the best you say "my ass."
We love the best, you share rest.