מערכה שלישית

 סתם יום מיוחד

(מה שנראה כמו ישיבת שבעה על סוקראטס מתברר כשבת אחים גם יחד בתאו אשר בבית האסורים.)

שחקן (עם עצמו): אין לי שום אזרחות. בן כמה אני? נדמה לי שאני צעיר מאוד. גם אבא נסע מעיר לעיר, מיריד ליריד. הציג, דקלם. על כל יצירת מופת - מאה ערימות של מלים. לשחקן משלמים שיהיה לא הוא. כל מה שאני עושה, כל מה שאני חושב, צץ בראשם של אחרים. אפילו עכשיו. (פאוזה) משורר הוא רק כלי, שחקן הוא כלי של כלי.

ליסיס: את זה הוא אמר.

קריטון: איזו אירוניה! דווקא בסוף חייו הדמון מצווה עליו לכתוב מוזיקה.

מנכסוס: חשבתי שהוא רק אומר "לא". (נושא הדמון: " ...C'est une poupée")

קריטון: הרי יש לו שמיעה עלובה.

שחקן (שר, כשהוא מלווה עצמו בקתרוס): "מה איכפת לי מרעש העולם, מה לי אויבים וידידים".

היפותאלס: אני מת על מנדולינה. הלוואי והיה לי כישרון מוסיקלי.

מנכסוס: זו לא מנדולינה, שוטה. זה קתרוס.

קריטון: התפלאתי שהוא ישן שנת ישרים.

ליסיס: רק לו מותר.

קריטון: אחר לא היה עוצם עין. אבל הוא: "בגילי אסור לעשות עניין מן המוות."

מנכסוס: "הכל במידה."

קריטון: פגשתי גוססים שלחמו במוות כאילו לא יכול לקרות להם אסון גדול יותר.

מנכסוס: ויש אסון גדול יותר?

שחקן (מושיט חפיסת קלפים להיפותאלס): הנה חפיסת קלפים, חמוד. בחר בלב קלף אחד.

היפותאלס: מלך פיק.

מנכסוס: בלב אמרו לך.

היפותאלס: בחרתי.

שחקן: עכשיו טרוף אותם. יפה. תחזיר לי את החבילה. אחת, שתיים, שלוש – הקלף שבחרת נמצא בשרוול הגלימה. לא זה. השמאלי.

היפותאלס: מלך פיק, בחיי. יוצא מן הכלל.

שחקן (למנכסוס): נו, בחור חמוץ, איזה קלף נמצא בראש החבילה?

מנכסוס (עושה טובה): נסיך לב.

שחקן (מעלים את החפיסה, מתחיל לשוחח בשני קולות כפיתום): "איזה קור כלבים. הלב שלי כמעט קפא". "איזה קור בראש שלך? זה הקיץ הכי חם באתונה מזה שנים." "תלוי לפי איזה מחזאי".

קריטון: יגידו שלא עזרתי לו להימלט מקמצנות. מי יאמין לי שזה הוא שסירב לברוח?

ליסיס: הוא ציווה להתעלם מדעת הקהל.

פיידון: שלושים קולות. זה כל מה שחסר לו.

מנכסוס: הוא עשה לא מעט על מנת שלא לזכות בהם.

קריטון: לאן נפלנו! חיים ומוות ביד הסימפתיה.

שחקן: הייתי צריך לשחק אותו אחרת. (פאוזה) מצד שני, טקסט זה טקסט. אם כל שחקן ירשה לעצמו לשנות שורה פה שורה שם, לאן נגיע?

פיידון: לו שיחקת רע על מנת לעזור לו, היית בוגד בו ובעצמך.

שחקן: תודה, אדון פיידון. (פאוזה) ובכל זאת חבל. הצגה טובה עובדת על כל אחד. (מן הבטן) "כל העולם במה..."

פיידון: בדיוק מזה הוא רצה להימנע.

קריטון: אם הוא חושש לרושש אותי, רבים מוכנים להשתתף. בשבילם מאה או מאתיים מנות זה כלום.

מנכסוס: אלו סכומים! בדיונים לעונש הוא הציע להם לשלם קנס של מנה אחת.

ליסיס: כל חסכונותיו בשבעים שנה. אבל הוא הודיע שחבריו מוכנים לעלות עד לשלושים.

מנכסוס: אם זו אינה פרובוקציה...

שחקן: מישהו ראה את המחזאי שלי?

מנכסוס: איזה מהם?

שחקן: את אריסטופנס קשה להאמין שנפגוש כאן. והכסיל-אופון בספארטה.

קריטון: אפלטון הודיע שהוא חולה.

מנכסוס: המגיפה הידועה.

פיידון: באמת לא ראינו אותו כבר כמה ימים.

שחקן (מחקה את סוקראטס): "אתונאים! לא על עצמי אני חס, עליכם. אילו חיים יהיו לכם בלעדי?!" משפט כזה לא היה ממציא גם המחזאי הפרוע ביותר. בטח שלא אפלטון.

קריטון: הוא יכול היה לבחור בגלות.

ליסיס: כדי לעשות שם מה? לשתוק? זו תהיה בגידה בשליחותו האלוהית.

השחקן (מחקה את סוקראטס): "אם אתונה, הנאורה בערים, מקיאה אותי, איזה יחס ייתנו לי ערים חשוכות?"

מנכסוס: התושבים שלהן ישמחו לגלות שהם בדיוק כמו האתונאים – אידיוטים.

שחקן (ממשיך לדקלם): "הייתכן אושר גדול יותר מחברתם של אורפאוס, של הרקליטוס, של אודיסאוס. אשוחח לי עמם בניחותא, ובהזדמנות זו אברר מי מהם אכן חכם, ומי רק מחזיק מעצמו. תודו שבאתונה החקירה כבר הושלמה..."

ליסיס: המשפט האחרון שלך.

שחקן: חירות פואטית... אבל הוא כן אמר שבהאדס לא מוציאים להורג...

מנכסוס: הטיעון לעונש עלה לו במאה קולות. מאתיים ושמונים הצביעו "אשם"; אבל שלוש מאות ושמונים הצביעו "מוות"...

שחקן: מה מניע אדם כה נעלה ללקות ברגשי עליונות? מדוע הוא בז בכזאת קלות? לברר. (מוציא פנקס, כמו טריגורין בשחף, ורושם.)

קריטון: אין פה שום סכנה! הרי באתונה אפשר לקנות כל דבר, גם את המבריחים וגם את המלשינים.

מנכסוס: ליסיס, נחזור הביתה. יש לי מחר אימון מסכם.

ליסיס: תחזור לבד. אני לא זז מפה.

היפותאלס: מנכסוס, זה בסדר. אני כבר אלווה את ליסיס.

שחקן: איזה ביקוש יש לנער. ממש נרקיס. (להיפותאלס) נכון, אקו?

היפותאלס: מי הוא אקו?

מנכסוס: לא "הוא", בור. היא. (כמו לתלמיד מפגר) אקו: נימפה החוזרת על כל דבר כמו תוכי.

היפותאלס: ואתה מדקלם את מה ששמעת מהמורה שלך.

קריטון: די! תסתלקו כולכם מכאן!

פיידון (מרגיע): ששש. יש להם זכות להיות כאן לא פחות מאשר לנו.

קריטון (חוזר לקיבעון שלו): הוא משחק לידיים של האויבים שלו.

פיידון: הם היו מעדיפים לראות אותו מסתלק לגלות. אבל הוא לא ייתן להם את התענוג הזה. עד סוף הימים ייזכרו לאתונה את הדם ששפכה.

ליסיס: סוקראטס חף ממחשבות כאלה נמוכות.

מנכסוס: "לא מאֵלָה נולדתי, גם לא מצוק סלע".

ליסיס (לעצמו): אודיסיאה, שיר תשע-עשרה.

שחקן: שורה 163.

קריטון: היינו צריכים לשחד את מליטוס ואת אניטוס.

מנכסוס: ומה עם קטיסיפוס?

ליסיס: השבעתי אותך שלא תזכיר אותו בפניי. ימח שמו וזכרו!

שחקן: זה בדיוק העניין.

מנכסוס: למה אתה מתכוון?

שחקן: ארוסטראטוס.

מנכסוס: מזל טוב! נולד לנו עוד אוראקל.

היפותאלס: ומי זה?

שחקן: מטורף ששרף את המקדש של ארטמיס, אחד משבעת פלאי עולם.

היפותאלס: סוקראטס כינה את ליסיס "הפלא השמיני".

ליסיס: די, בן אדם. (לשחקן) מה פתאום נזכרת בו עכשיו?

שחקן: את שם האדריכל איש אינו זוכר, ואילו יש שזוכרים את שמו של הפירומן.

מנכסוס: להרוס זה לבנות.

פיידון: אתם טועים. קטיסיפוס משוכנע שכך הוא מציל את אתונה. ובכל זאת הוא הצטרף למליטוס ברגשות מעורבים.

קריטון: למי איכפת מהלבטים שלו? העשייה רושמת בטאבו.

ליסיס: יש חדשות בעניין הספינה?

פיידון: היא הפליגה ביום בו נפל גזר הדין. כך הרווחנו לפחות חודש.

שחקן: איך זה?

מנכסוס: אצלנו, האתונאים, אין מוציאים להורג בזמן הצליינות לדלוס.

שחקן: אצלנו, חסרי המדינה, אין מוציאים להורג כלל.

קריטון: "להרוויח" זמן? הרי הוא לא מוכן לשמוע על בריחה.

פיידון: כל יום איתו מבורך.

ליסיס: כל יום איתו מזכיר לי מה מחכה לנו בלעדיו.

פיידון: כמה זמן הוא כבר ישן?

היפותאלס: שעתיים.

מנכסוס: איזה בזבוז זמן. אני במקומו הייתי מנצל כל רגע.

ליסיס: אתה במקומו היית יוצא זכאי.

מנכסוס: זו האשמה?

פיידון: הוא לא ביקש להעיר אותו?

ליסיס: בגילו, הוא אומר, השלפוחית כבר מעירה אותו...

שחקן: אשרי האדם הכותב בעצמו את הרפליקות שלו.

היפותאלס: ליסיס, אני מתחנן. לך הביתה, תישן, ותחזור מחר. הלילה כבר לא ייקרה כלום. ואם כן, אני כאן. אקרא לך מייד אם צריך.

מנכסוס: היפותאלס צודק, לשם שינוי. איזו תועלת יש בך כשאתה הרוג?

ליסיס: אני מועיל לו? אתה צוחק...

שחקן: חבל שאפלטון לא פה. הוא היה עושה מן הסצינה הזו מטעמים. (פאוזה) לא – הוא היה מצנזר אותה. אבל אריסטופנס... העיקר שאני כאן. (שולף הפנקס ורושם.)

קריטון: והוא? כאילו כל החיים לפניו. אוכל, שותה, ישן. משוחח על הא ועל דא.

ליסיס: השיעור של אמש היה מזהיר! זוכרים? הוא הוכיח לנו שללמוד, זה להיזכר במה שכבר יודעים.

פיידון: אתה חדש בעסק. אנחנו כבר שמענו את אותו שיעור ממש במנון.

קריטון: מלה במלה.

מנכסוס: אי אפשר להכחיש שיש לו נטייה לחזור על עצמו.

שחקן: שחקן החושש מחזרות חייב לשנות מקצוע.

היפותאלס: גם מורה.

מנכסוס (בהערכה): היפותאלס. שאפו.

פיידון: רפרטואר האמת יבש ודל.

מנכסוס: תירוץ מצוין כדי להעלות גירה.

ליסיס: מנכסוס!

מנכסוס: אבל גם בפעם המאה הוא מלא חיים. הבן-אדם סנילי ברמה גבוהה.

ליסיס: מנכסוס! בפעם האחרונה!

היפותאלס: הזהרתי אותך: לבן דודך היקר אין מה לחפש כאן.

שחקן: ילדים, רוצים עוד קסם?

קריטון: שוטים! (לעצמו) איך סוקראטס סובל ילדים וליצנים, ועוד עכשיו, השד יודע. סובל? הוא מתחנן שיבואו.

פיידון: מה עם קסנטיפה והילדים? לא ראיתי אותם כבר כמה ימים.

קריטון: אסור להם לבוא לכלא ללא אישור מפורש שלו.

מנכסוס: כשהגעתי, ראיתי אותם בכניסה. כמעט דרסתי תינוק.

קריטון: שֶיָגֵנו עלינו האלים.

(הכל שקועים בהרהורים, ברקע נחירות כבדות. פתאום נשמע צליל ממרחקים, כביכול מן השמיים. צליל של מיתר פוקע, והוא גווע, עגמומי)

סוקראטס (מתעורר): מה זה היה?

קריטון: אין לי מושג. אי שם, רחוק, במכרות, נתלשה גיגית.

היפותאלס: ואולי זו היתה ציפור... אנפה?

מנכסוס: אנפה בלילה? גולם! זה היה אוח.

סוקראטס: לא נעים, משום מה. (מתמתח, פונה להשתין. צליל ההשתנה מהדהד בכלי אמאייל. חוזר למרבצו).

קריטון: סוהר! הסיר!

סוהר (מסתבר שהיה בתא כל הזמן): זה בסדר, אדון קריטון. אני כבר מפנה. (מוציא את הכלי)

קריטון: איך ישנת, סוקראטס? לא הערנו אותך, אני מקווה?

סוקראטס: לא נורא. את החסר אשלים בקבר. ליסיס, מחמדי, אביך וודאי דואג לך. כבר מזמן לא ראו אותך בבית.

היפותאלס: סוקראטס, דבר על לבו. רק לך יש השפעה עליו. הוא לא עצם עין כבר שלושה לילות.

מנכסוס: הוא ישלים אותם בקבר.

סוקראטס: מנכסוס, התגעגעתי אליך. מדוע אתה מזניח אותי?

מנכסוס: באתי מייד כששמעתי שאתה מבקש את חברתי.

ליסיס: "מייד"? חודש שלם הייתי צריך לחזר אחריו.

מנכסוס: הייתי בטוח שזו המצאה של ליסיס. מה פתאום שתרצה לראות אותי?

סוקראטס: אין בעולם מחזה משובב מצמד נערים יפי-תואר ונפש.

מנכסוס (מדקלם): מי שהתחבר אל הזקנה, מייד הוא מחפש את ידידותם של הנעורים. אתה רואה, למדתי את השיעור שלך בעל-פה.

סוקראטס: גם כן שיעור. על כל צעד קדימה עשינו שלושה אחורה. (נזכר) רבותיי! איש בשורות אני! חלמתי את הפתרון לכל צרותינו.

קריטון: אתה מסכים לברוח?

סוקראטס: אחר-כך, קריטון. דבר ראשון עליי לשלוף את הקוץ שנתקע לנו בגרון.

קריטון: על מה הוא מדבר?

מנכסוס (בטון דידקטי): כל עוד לא נְגָלֶה מה זה ידידות, איש אינו רשאי לקרוא לעצמו "חבר." בעיקר לא אתה, קריטון.

סוקראטס: מנכסוס, הפכת לבן-בריתי המסור ביותר.

קריטון: שיהיה. אבל אתם, אל תעודדו אותו. שיַרצה כבר את הפתרון שלו כדי שנעבור לעניינים חשובים באמת.

מנכסוס: כן, אבא.

ליסיס (קצר-רוח): נו?

סוקראטס: חטאנו בחוסר ערמומיות, זה הכל. האהבה היא יצור חמקמק, על מנת ללכוד אותה יש צורך בציוד מיוחד.

היפותאלס: חשבתי שהטלת-אימה מספיקה.

מנכסוס (מלא הערכה): היפותאלס.

סוקראטס: דגנו אותה עם רשת עשויה משני חורים בלבד: הזהה והשונה. אני מציע לחורר בה חור שלישי: לא זה ולא זה.

ליסיס: סוקראטס, דבר יוונית.

סוקראטס: יש עוד משהו בעולם מלבד הטוב והרע. איזה בן-אדם הוא רק טוב או רק רע?

פיידון: חשבו על קטיסיפוס.

ליסיס: כך בדיוק אני רואה את עצמי! לא צדיק ולא רשע.

היפותאלס: חוץ מאשר איתי.

מנכסוס: איתי הוא דווקא מקסים.

סוקראטס: קחו למשל את הגוף. לכשעצמו הוא לא בריא ולא חולה. אבל כשהוא מתחבר לְמחלה, מיד הוא נמשך אל הרפואה.

פיידון: לא האתונאים.

סוקראטס: הנשמה אותו דבר. היא לא טובה ולא רעה. אבל ברגע שהיא נוגעת ברוע, מיד עליה לחשוק בצדק. אם לא, היא תידרדר ותתנוון. (פאוזה) נו, מה דעתכם? מי ידיד של מי?

מנכסוס: נראה שלא זה ולא זה הוא ידידו של הטוב.

ליסיס: ומה עם החוכמה? האם איננו אוהבים אותה תמיד?

מנכסוס: לא החכם - מה ייצא לו ממנה?

סוקראטס: למזלנו, רק האלים חכמים גמורים.

השחקן: האלים אינם אוהבים חוכמה?

מנכסוס: אפשר לאהוב רק מה שחסר.

פיידון: השאלה אם האל אוהב את הפילוסוף...

סוקראטס: אהבת האמת מצילה את מי שכבר לקה בטיפשות אך טרם שקע בה. (פאוזה) מכאן שאין אוהבים אלא את השלמות.

מנכסוס: הרי אף אדם לא מושלם...

היפותאלס: ...חוץ מליסיס.

ליסיס: די!

מנכסוס: את מי אתה מציע לאהוב? זה נשמע כאילו אין אהבה בעולם.

סוקראטס: יש ויש! אדם ללא אהבה הוא כמו בהמה. חפץ.

מנכסוס: סופה של כל אהבה להיכשל.

סוקראטס: צעד קטן אחד לעבר השלמות הוא כבר ניצחון על עצמך.

השחקן: מי שמתחבר אל המוות חייב להתאהב בחיים. מדוע אתה מסרב לברוח?

סוקראטס: גם אתה, ברוטוס?

השחקן: סקרנות מקצועית. (שולף את פנקסו) אחרי שהשקעתי כל כך הרבה בדמות שלך, אני אוותר עליה לקונקורנציה? בקרוב הביקוש רק ייגבר – עם היעלמות האוריגינל.

קריטון: איזו חוצפה!

פיידון: אבל למען מטרה נאה.

השחקן: לאיזה שחקן מתמזל המזל לראיין את הדמות שאותו הוא משחק? כשאני משחק את אדיפוס או את אגממנון, למשל...

סוקראטס: יש לי הפתעה בשבילך. אני אוהב את החיים.

סוהר (חוזר): סוקראטס.

קריטון: לא עכשיו! משוחחים כאן!

סוקראטס (לסוהר): כן, יקירי.

סוהר: מצטער להפריע לך. האישה והילדים בחוץ. הם רוצים לדעת אם מותר להם להיכנס. רק  לרגע.

סוקראטס (לקריטון): לא ציוויתי שימתינו בבית? (לליסיס) לא שכחתי, אני חייב לך תשובה. (נזכר במשהו. לשחקן) איך אמרת שקוראים לך?

השחקן: "סוקראטס" – עד שאמצא תפקיד חדש.

סוקראטס: הבחור מוצא חן בעיניי. גם קתרוס הבאת. מצוין. תוכל לתת לי שיעור במוזיקה.

השחקן: תמורת המפתח לאישיותך.

סוקראטס: זה לא סוד: הדמון. (השחקן פורט וואריאציה על נושא הדמון) הוא החליט להתל בי לעת זקנה: "סוקראטס. חבר מוזיקה!" ניסיתי להתמקח: אתה וודאי מתכוון למוזה. אבל הוא בשלו: "אל תתחכם! חבר מוזיקה מייד!"

מנכסוס: אפילו בחלום הוא מתחכם...

סוהר: מה לומר לקסנטיפה?

סוקראטס (מתפרץ): אמרתי שיותר מאוחר! (הסוהר יוצא. לשחקן) מוזיקה? אני? הרי יש לי שתי אוזניים שמאליות. (צוחקים במבוכה. הסוהר חוזר) סלח לי, יקירי. קריטון, יין! תחילה אורח הכבוד. (מצביע על הסוהר) כולנו כאן מרצוננו הטוב, ורק הוא נאלץ לעשות ימים ולילות בכלא בגלל השיגעונות שלי.

קריטון: שמע בקולי, והסוהר יוכל לישון בחיק אשתו. (הסוהר מעיף בו מבט תמהָ) או בחיק אהובו.

סוקראטס: לחזור כמו תוכי דווקא כן למדת ממני.

קריטון: אם תעשה ממני צחוק, שתים כפול שתים ייתנו שלוש עשרה?

סוקראטס: גם את הספינה ראיתי בחלומי.

פיידון: מאז שהפליגה, כל יום נשמה טובה אחרת מתנדבת להודיע על חזרתה.

קריטון: הלילה או בכלל לא! כל הסידורים הושלמו. השלטונות יעצמו עין, ובתסאליה כבר מצפים לנו בכיליון עיניים. המלחים מחכים רק לאור ירוק שלך.

סוקראטס: המַלח הבא שלי הוא כֶרוֹן. בגילי הפלגה בים הפתוח מסוכנת.

שחקן: אומרים שמי הסְטיכס סוערים אפילו יותר.

מנכסוס: וגם כרון כבר לא כל כך צעיר.

היפותאלס (לליסיס): על מה הם מדברים?

שחקן (להיפותאלס): לא קראת את פיידון?

קריטון: שוטים. (החבר'ה מחליפים מבטים מלאי הערכה לתרומה של קריטון)

שחקן (עושה עצמו מנחם את סוקראטס): לפחות בסטיכס הם מתוקים.

קריטון: מספיק! סוקראטס, אני מתחנן בפניך, שלח כבר את המוקיונים הללו! אנחנו עוסקים בשאלה של חיים ומוות, ואלו מתחרים להם במשחקי מלים.

סוקראטס: אישי הטוב, אני התחלתי. (לחבורה) נוער! קצת כבוד! (לקריטון) על מה רצית לשוחח?

קריטון: לא לשוחח. להחליט. אמור "כן" והצלת את חייך.

מנכסוס: "כן" זה לא התחום שלו.

פיידון: ואת נשמת כולנו.

סוקראטס: בדיוק! בה מדובר, ולא בשום דבר אחר. האם להציל את חיי ולהציל את נשמתי הם היינו הך?

שחקן: תתחיל בלהציל את חייך, בנשמה תתעסק אחר-כך.

סוקראטס: ידידיי, מסירות הנפש שלכם עלולה לעלות לי ביוקר.

קריטון: סוקראטס, את החידות שלך תשמור להפלגה.

סוקראטס: אם העיצה שלך עולה בקנה אחד עם הטוב, היא לא תסולא בפז; אם לא, מחירה מופקע .

שחקן: ממתי מגונה לברוח מאי-צדק? סליחה, אני חדש כאן, אולי החמצתי את השיעור.

קריטון: אתה רואה, סוקראטס. כך מדבר אדם בלתי משוחד.

סוקראטס: הוא זקוק לי חי. לתפקיד... (לשחקן) כל חיי קבלתי מרות של אדם אחד בלבד.

שחקן: שלך?

סוקראטס: לא. שלך.

שחקן: שלי? טוב ויפה. אם כך - ברח!

סוקראטס: קודם שיחה. אם בסופה תצווה עליי להציל את חיי, חֵי זאוס, אציית בלי לצייץ.

פיידון (לעצמו): לברוח הוא כבר לא יברח.

שחקן: על מה אתה רוצה לשוחח, סוקראטס?

סוקראטס: אתה ממליץ לי לברוח?

שחקן: ויפה שעה אחת קודם.

סוקראטס (נדהם): בלי לברר תחילה מה זה אומר לברוח?!

שחקן: למזלך נפלת על מומחה. מניסיוני, לברוח, זה להסתלק ממקום אחד שבו אתה לא רוצה להיות, למקום אחר שבו אתה כן רוצה להיות.

סוקראטס: הרי לכם פילוסוף מלידה. מכאן שאדם בורח ממשהו רע למשהו טוב?

שחקן: אתה לומד מהר.

היפותאלס: הדיון הזה גדול עלי בכמה מספרים. אני הולך לישון. (נסוג לפינת התא)

סוקראטס: מניין לי שהמקום ממנו אני בורח באמת רע והמקום אליו אני בורח באמת טוב?

שחקן: יש לך ספק שהמוות רע מן החיים?!

סוקראטס: החיים טובים; אבל בענייני מוות אני הדיוט גמור. אם גם בהם אתה מומחה, אצוק מים על ידיך. אתה יודע בביטחון גמור שהמוות רע?

ליסיס (לשחקן): רק אל תאמר לו: "כל אחד יודע".

שחקן: כל אחד יודע. (הכל גונחים)

סוקראטס: וגם אתה יודע.

שחקן: הרי דבר טוב איננו. מה כבר נשאר?

מנכסוס (מחקה את סוקראטס, במשפט): "בהוציאכם אותי להורג תעשו עמי חסד. למות, לישון. ודי. ובשינה, לשים קץ לכל מכאוב-לב, לאלפי המכות אשר הולם הטבע בבשר החי."

ליסיס: מה אם המתים חולמים? מה אם הם סובלים מסיוטים?

סוקראטס (משחק את המשחק): "אבל אם המוות הוא כרטיס הכניסה לעולם שכולו טוב, כי אז גדול החסד שבעתיים."

מנכסוס: איך הם יכלו לסרב לך...

ליסיס: אולי המוות הוא לא זה ולא זה?

שחקן: נניח שהמוות טוב. טוב? מצויין! אבל גם לחיות זה טוב. בין להיות לבין לא להיות, אני הולך על הראשון. חוץ מזה אף פעם לא מאוחר מדיי. עוד תספיק לטעום מהמוות. מה אתה ממהר?

סוקראטס: זה יריב לשמו. הוא עוד ישכנע אותי. איפה למדת את כל זה?

שחקן: בחיים. מעולם לא ביקרתי בבית ספר אחר.

פיידון (מבין שהתיש הזה כבר לא ייתן חלב): סוקראטס, אתה באמת לא מפחד למות? ואם הומרוס לא מחכה לך בהאדס – רק הלא כלום?

סוקראטס: גם זו אפשרות. לך תדע.

פיידון: ועד שמתברר – מפחדים. כל אדם חרד מן הלא נודע.

סוקראטס: הוכחה ניצחת לסיכלותו.

השחקן: חרדת המוות היא לא טיפשית, היא טבעית.

סוקראטס: גם הסיכלות טבעית, האם היא מחייבת אותי? כשהטבע מושך אותנו כלפי מטה, מוטל עלינו לעשות מאמצים על אנושיים על מנת לחלץ את עצמנו מאחיזתו. (פאוזה) כל עתיד הוא אנטי-פילוסופי!

השחקן: הגזמת.

סוקראטס: כל דיבור על מה שיהיה אינו אמיתי ואינו שקרי, הוא רק נבואי. ופילוסוף הוא לא נביא..

השחקן: על כל פנים לא בעירו.

סוקראטס: נגיד שקריטון לא עוזר לי להימלט מהכלא. האם תאשימו אותו בשקרנות או בבוגדנות?

קריטון: נסה אותי!

ליסיס: אני הבנתי. אידיוט מדבר על מה שהוא לא יודע, אידיוט גמור מדבר על מה שאי אפשר לדעת. העתיד.

סוקראטס: בראבו! בני, אני יכול ללכת במצפון שקט.

פיידון: לפילוסוף אסור לפחד?

שחקן: איזה מקצוע נורא. שחקן שמאבד את פחד הבמה חייב לתלות את המסכה. (שוב מדבר מן הבטן): "סוקראטס! תפסיק להתפלסף! מוזיקה!"

סוקראטס: איזו הקלה. כי מוזיקה, אתה יודע, היא לא ממש התחום שלי. הרי (כולם יחדיו, במקהלה) יש לי שתי אוזניים שמאליות. (סוקראטס חוזר לנושא. חוזר? שועט?) נגיד שהחיים טובים מן המוות. האם תעשה הכל על מנת להשיגם?

שחקן: לא להשיגם; להישאר בתוכם. אף אחד אינו בוחר להיות.

סוקראטס: אבל יכול אדם להחליט לא להיות?

שחקן: עובדה.

סוקראטס: ואילו אתה לעולם לא תבחר לוותר על חייך? אפילו לא במחיר נשמתך?

מנכסוס: הוא שוב מתחיל.

סוקראטס: על מה כבר אפשר לשוחח עם פילוסוף? על צדק ועוול.

השחקן: מה ייצא לי מנשמה ללא חיים?

סוקראטס: אבל תודה לפחות שהצדק הוא יפה והעוול מכוער?

שחקן: תלוי היכן. בתיאטרון הצדק דווקא משעמם ואילו העוול מרתק. רק תנסה להחזיק קהל עם אוסף של צדיקים תמימים שמתחרים מי יעשה יותר טוב זה לזה... מילא באתונה; אבל בפרובינציה? הם ידרשו את הכסף בחזרה או שישברו לך את העצמות.

מנכסוס: תחשבו על האיליאדה בלי חטיפות, בלי מעשי מרמה, בלי שפיכות דמים... עשר שורות לא היו נשארים ממנה.

פיידון (מתעודד): ומן האודיסיאה היתה ניצלת רק פנלופה.

סוקראטס: חי אפולו, אני לא הייתי מוותר אפילו על שורה אחת של הומירוס. (פאוזה) לצערי, שתים כפול שתים זה ארבע. אם פעם הם היו שווים שבע, פעם שלוש, פעם חמור, החיים היו הרבה יותר משעשעים. (פאוזה) עכשיו אתם מבינים מדוע האמת לא מוכרת כרטיסים. (לאמת אין רייטינג)

השחקן: הסוף שלך דווקא מדהים.

סוקראטס: אבל אם אברח הוא יהיה צפוי מדי.

ליסיס: כלומר משעמם – מה שרצית להוכיח.

סוקראטס: אם אברח, הסוף יימתח כמו גומי והקהל ישרוק לי בוז. אתם רואים אותי גמלאי בקולונה?

מנכסוס: גם אני לא אגיד "לא" לתנומה קצרה. (לחרופ קטן) ליסיס, זזנו?

ליסיס: ואם הוא יברח הלילה?

מנכסוס: מי? שלום. אני הולך לישון.

ליסיס: אני עוד מעט מצטרף אליך. (מנכסוס נסוג לפינה אחרת. ליסיס מניח את ראשו הבלונדיני על ברכו של סוקראטס, אשר מלטפו בעדינות)

סוקראטס: מי שמשתנה הוא חסר חוט שדרה; ואולי גם חוליות.

שחקן: לאדיפוס, למשל, היתה עילה להשתנות - המגיפה בתביי.

סוקראטס: הוא השתנה, או נעשה סוף סוף הוא עצמו?

שחקן: מקבל.

סוקראטס: ואם אדם כבר יודע על עצמו הכל?

שחקן: היבריס.

סוקראטס: ואם הוא יודע על עצמו את הגרוע מכל: שאינו יודע כלום?

שחקן: אם הוא לא יודע כלום, איך הוא יודע אם כן לברוח או לא לברוח?

סוקראטס: הדמון...

קריטון: על שלושת היתומים שלך חשבת! מילא הגדול, הוא כבר בחור. אבל מי יחנך את שני הקטנים?

סוקראטס: כל חיי צייתי לקול ההיגיון. האם טעיתי?

קריטון: הנסיבות השתנו.

סוקראטס: האם שתים כפול שתים משתנים עם מזג האוויר?

קריטון: השוואה מופרכת.

סוקראטס: כשהגלגל מסתובב נגדי עלי להפוך לנקבה רגשנית?

קריטון: חינוך ילדיך הוא שיקול רגשני?!

סוקראטס: ואם בריחתי היא מעשה עוול! מה אתה מתנפל? אמרתי "אם". הרי אתה תהיה הראשון שיאסור עליי להתקרב לילדים.

שחקן: על מה הוא מדבר? איך קורבן יכול לגרום עוול לתליין?

קריטון: לו היית חייב להרוג מישהו תוך כדי בריחה, מילא. אבל במה מדובר בסך הכל? בהעברת כספים מכיס אחד לשני, לא יותר. (מישהו מגרד בדלת. הסוהר ניגש לראות במה מדובר)

הסוהר: זה הקטנצ'יק. לתת לו להיכנס?

פיידון: סוקראטס, הוא רק תינוק. קרא לו אליך.

סוקראטס: וכך לסכן אותו בקשר עם אב בלתי ראוי?! (לסוהר) יותר מאוחר. (לשאר) איפה היינו?  (הם שותקים, המומים) עליכם מוטלת החובה להוכיח שבריחה מעוול איננה עוול בעצמה. (שתיקה. סוקראטס מנסה להרפות את המתח למרות שאין לו מושג מה סיבתו.) קריטון, איזה מארח אתה? יין! (לסוהר) ידידי, לא נגעת בכוס שלך. אתה חושש שנברח לך מתחת לאף?

הסוהר: סוקראטס, אם בגללי אתה מסרב לברוח, תברח מייד. אני כבר אסתדר.

מנכסוס (מפינתו) זה נשמע כמו מלכודת.

השחקן: ממש הסעודה האחרונה. רק הבוגד חסר.

קריטון (לסוקראטס): אפילו הסוהר מעודד אותך להימלט.

סוקראטס: המדינה אמרה את דברה. נקודה.

פיידון: אתה חף מפשע. נקודה.

סוקראטס: מסקנה?

פיידון: לפי קריטון: ברח!

סוקראטס: ולפי פיידון?

פיידון: מה שתחליט מקובל עליי.

סוקראטס: אל תפר את הכללים! רק ההיגיון יכריע בינינו. והיגיון, כידוע, יש לכל אחד מאתנו במנה שווה.

השחקן: זה מתחיל להיות קצת מופשט בשבילי. היפותאלס, משחק אחרון ולישון? אין תגובה. בטח נרדם. מנכסוס? כנ"ל. (לוקח את הקתרוס ושב לגרד.)

פיידון: סוקראטס, תפסיק לענות אותנו.

סוקראטס: פיידון, אהובי, האם מותר להשיב רעה תחת רעה? חשוב היטב, תשובתך תחרוץ את גורלי. אני חוזר על השאלה: האם מותר לי להחזיר מכה לַמַכֶה? לקלל את המשמיץ? להשכים להרוג את הקם להורגי? זהירות: מעטים ישיבו "אסור!"

השחקן: "מעטים"? תביא שמות!

סוקראטס: פיידון, שיהיה דברך כן, כן, לא, לא; את השאר נשאיר לסופיסטים.

ליסיס (מן הברך): מה עם "לא זה ולא זה"?

סוקראטס: יקיריי, ראו הוזהרתם. ענו בכנות. שיבולת היא – מי שאינו בעדי הוא נגדי.

השחקן: איזו פאראנויה.

סוקראטס (לליסיס): אתה מתייפח? (מלטף את שערו) תבטיח שלא תגלח את מחלפותיך. מותי אסור שיוסיף ולו טיפה אחת של כיעור לעולם, דווקא כשהוא מתפטר מכמות כה גדולה. הישבע!

ליסיס (ממלמל): אני נשבע.

סוקראטס: תודה, ילד.

קריטון: סוקראטס! בלעדיך אין לנו חיים!

סוקראטס: שווה לסכן נשמה בשביל נחמדות?

קריטון: זו משמעותה של ידידות.

סוקראטס: איזו תועלת תהיה לכם מנשמה רקובה?

קריטון: תשאיר את הדאגה הזו לנו.

השחקן (רושם בפנקסו): "הוא מחפש את המוות בכל מחיר. לאיזו מטרה? מסתורין." סוקראטס, תרשה לי שאלה או שתים? עליי להבהיר כמה נקודות בפסיכולוגיה שלך.

סוקראטס: פסיכולוגיה? לא בבית-ספרי. אני משאיר אותה לנשים.

השחקן: כמובן. אבל אמור לי, בבקשה ממך: מה עובר עליך? מה מניע אותך? מה אתה מרגיש? כלום. (רושם) "הוא לא מרגיש כלום." עוד שאלה: האם אתה חש ידידות-מה לאחיך האתונאים? אין תשובה. (רושם) "הוא שומר על זכות השתיקה." אם כך, מדוע הצקת להם כל השנים? (רושם) "הצקה כריפוי בעיסוק..." שאלה אחרונה: האם החכם באדם יכול לאהוב מישהו?

סוקראטס: את האמת.

השחקן: תשובה חלקית.

סוקראטס: אבל קצרה.

השחקן (רושם): "הוא לא לגמרי אנושי." (פאוזה) "אבל רק אדם יכול להגיע למדרגה כזאת של חוסר-אנושיות." (שר את מלותיו של פסקאל. קריטון ופיידון נופלים שדודים הם.)

"קחו מלך,

עזבו אותו לבד,

ללא חברה,

ללא תענוגות,

שיחשוב על עצמו

ותו לא.

אז תראו שמלך

נטול שעשועים

הוא יצור אומלל.

לכן סובבים את המלך

אנשים העסוקים

יום וליל

בלמנוע מן המלך

להיות לבד

ולחשוב על עצמו."

ליסיס (המנומנם): אתה כתבת?

השחקן: אני? כתב את זה אחד שחי כמו נזיר והתפגר צעיר.

ליסיס (מפהק): נשמע כמו סוקראטס.

השחקן:  אבל אצלו, המלך הוא שמשעשע את החצרנים. שלא בקשו ממנו כלום. (מוציא הפנקס) "מי שמחזר אחרי האספסוף קוצר את הסוֹף."

סוקראטס (ממלמל לעצמו): אפילו מלך זקוק לחברה על מנת לברוח מן הבדידות... (פאוזה) האם אני מעריץ יופי כדי לשכוח את הכיעור? (צועק): לא!!!

היפותאלס (מתעורר בבעתה): מישהו מת?

סוקראטס: הדמון דיבר.

מנכסוס (התעורר גם הוא): תגיד לו שיבוא מחר.

ליסיס: מה הוא רוצה הפעם?

סוקראטס: הוא מוצא שהאהבה שלנו שלילית.

מנכסוס: הדמון? זה השיא.

סוקראטס: עוד משהו. הוא אומר "ליסיס."

היפותאלס: יש לו טעם מצוין.

השחקן: מזל טוב. עוד אוראקל נולד.

סוקראטס: הרעיון שהטוב הוא בסך הכל תרופה לרע בלתי נסבל בעיניו.

השחקן: הדמון?!

סוקראטס: גם אותי הוא דוחה. אהבה טיפולית... (פאוזה) כאילו שאם לא היה שקר לא הייתי אוהב את האמת...

השחקן: תישן בשקט. השקר יתקיים על עוד יהיה תיאטרון בעולם.

סוקראטס: כל חיי אהבתי את החוכמה רק בזכות האידיוטים...

השחקן: טיפשותו של הזולת מצמיחה לך כנפיים.

סוקראטס (נסחף): דגלתי בצדק רק בגלל הנבלות האלה... (משתתק, אחוז ייאוש.)

השחקן (שולף את הפנקס, משוכנע שמצא את המפתח): "הרע במיעוטו הוא שעשה אותו למרושע כל כך." (שב לשירו של פסקאל "קחו מלך, עזבו אותו לבד..." הכל נרדמים)

סוקראטס (המלך משתעמם): קריטון! אני נכנע. נצא לדרך. ישן. פיידון? מילא, אפליג לבד, הם כבר יצטרפו אליי בתסאליה. לדרך. הגעתי לנמל פיראוס. מי מחכה לי כאן? החוקים. "סוקראטס, עצור! מה אתה חושב שאתה עושה?" אני בדיוק בורח. (מכאן ואילך סוקראטס מנהל דיאלוג עם עצמו. רק האלטר-אגו שלו, השחקן, מתערב לפעמים.) "ומה אתנו?" מה אני אגיד להם? שיברחו אתי?

השחקן: עולם הפוך: הדמות שלי חושבת שהיא אני.

ליסיס (מתוך שינה): סוקראטס, עם מי אתה מדבר?

השחקן: עם עצמו. מה חדש?

סוקראטס: שן, ילד, שן. אעיר אותך כשנגיע. החוקים מדברים אלי כמו אל תלמיד מפגר: "נתחיל מההתחלה. אינך מרוצה מהחינוך שהענקנו לך?" אין לי טענות. "האם לא הגנו על רכושך כעל בבת עיננו?"

השחקן: עבודה יפה, חברים!

סוקראטס: "מזה שבעים שנה אנחנו טרודים בענייניך, מגדלים אותך, מחתנים אותך..."

השחקן: שיחקתם אותה.

סוקראטס: "מחנכים את ילדיך..."

השחקן: מישהו היה חייב לעשות את זה.

סוקראטס: "ובכל אותו זמן לא שמענו ממך תלונה אחת. האם פחדת מאתנו?"

השחקן: אתם לא מעודכנים: הפחד הוא לא פילוסופי.

סוקראטס: "לא ידעת שאזרח רשאי לארוז את חפציו, לקום וללכת מכאן אם וברגע שרק מתחשק לו?" נשארתי אתכם בחפץ-לב.

השחקן: הוא מודה לכם על שסבלתם אותו כל כך הרבה זמן.

סוקראטס: "כל אזרחי אתונה יוצאים ובאים, ורק אתה עזבת אותה אך ורק כדי להילחם למענה. כנראה מצא חן בעיניך לבלות אתנו."

השחקן (משחק את סוקראטס): לא מכחיש.

סוקראטס (משחק את החוקים): "כנראה שכחנו לעדכן אותך; מי שנשאר כאן מחויב להחלטותינו, ולא משנה מה הן." קריטון מתפרץ על החוקים: "ואם יש לנו עסק עם עריץ?"

השחקן (משחק את החוקים): "יש לציית, או לשלם את המחיר."

סוקראטס: פיידון לא טומן את ידו בצלחת: "כשהשלושים נתנו לך פקודה לא לדבר יותר עם הצעירים, מה עשית?" איך אפשר לציית להוראה כזאת לפני שמבררים מיהו צעיר?

השחקן: לְעריצים יש על כל שאלה תשובה: "צעיר הוא מי שטרם מלאו לו שלושים שנה."

סוקראטס: "ואם מישהו בן עשרים ותשע שואל אותי מה השעה?"

השחקן: בסוף הם אסרו עליך כל מגע עם הנוער. מה אז עשית?

סוקראטס: התעלמתי. לו צייתי, הייתי מועל בשליחותי האלוהית. פיידון נוזף בי: "אבל זה החוק!" לא, זו גחמה של עריצים. הוא חש שעמדתי נחלשת: "גם דברו של עריץ הוא חוק." קריטון מריח דם: "כשהשלושים ציוו עליך לצאת לסאלאמיס ולהחזיר את ליאון לאתונה, מה עשית?" הלכתי הביתה. הדמון אסר עליי להיות שותף לרצח. "רצח?!" מזדעק קריטון. "לא, אדוני. פקודה."

השחקן (משחק את פיידון): "סוקראטס, ספר החוקים איננו תוכנית כבקשתך."

סוקראטס: אילו השלושים היו מוציאים אותי להורג, לא הייתי פוצה פה.

השחקן (כפיידון): "גם בזמן הדמוקרטיה הרשית לעצמך אי-אלו חירויות עם השלטונות."

סוקראטס: אז, כשסירבתי, סיכנתי את חיי. ואילו כעת, אם אסרב, אנסה להצילם.

השחקן (כפיידון וקריטון): "חוק זה חוק!"

סוקראטס: סוף סוף כולנו מסכימים. קריטון מתעצבן באמת: "סוקראטס, אתה בעצמך הוכחת שלפעמים מותר להפר את החוק."

השחקן (כותב בפנקסו): "ככל שהוא פחות מרושע, כך בן-שיחו נבון יותר. (פאוזה) האם קצת נדיבות עלתה לו בבריאות?"

סוקראטס: פעולה משתלמת היא תמיד חשודה.

השחקן: נעשית פסיכולוג לעת זקנה?

סוקראטס: קריטון שולף אירוניה: "ההיגיון שונא ארוחות חינם." (שומעים גירוד קל על הדלת. הסוהר ניגש לפתוח. זה שליח בית המשפט. הסוהר מסמן לו "הס." סוקראטס כמו לא שם לב.) לחוקים נמאס מפטפוטינו. "אתה בכלל תופש אילו נזקים תגרום הבריחה שלך? השנה בה שלטו השלושים באתונה תיראה לבני עירך כמו קייטנה. נשים לא תוכלנה ללכת ברחוב, זקנים יתחבאו בחדריהם, ילדים יישחטו בשביל דבר שטות. אבל כבודו כבר במקום אחר, שם הוא מסביר לכל מי שמוכן לשמוע שהוא ברח מפני אי-הצדק. אבוי למדינה שתעניק מקלט לטיפוס כמוך!"

הסוהר: סוקראטס, השליח כאן.

סוקראטס (מצביע על הישנים): ששש. מה הוא מבקש? (סוהר שותק. סוקראטס מסמן לשליח): קרב הנה, אישי הטוב. איזה מזל שהגעת. (מצביע על השְדוּדים שמסביבו) מה מביא אותך אלינו בשעה כזאת? תשתה משהו? סוהר, הואל בטובך למזוג לידידנו מעט יין. (מציע לשליח לשתות, זה נוטל את הכוס במבוכה ואינו לוגם.)

שליח (מנסה לסטות מן הנושא): נתקלתי בתינוק בכניסה. (לסוהר) הוא שלך? אני אגיש תלונה! זה נגד התקנות. (הסוהר שותק) סוקראטס, אני בטוח שלא תתנפל עליי, כמו כולם. התחננתי שמישהו יחליף אותי. הרי אנחנו מכירים כבר שנים. הספינה מדלוס הגיעה הלילה. היא עוגנת בנמל. (פורץ בבכי)

סוקראטס (מרגיע אותו): אדם חייב לעשות את המוטל עליו.

שליח: איזה אסון! דווקא אתה, הטוב ביוונים! אתה לא כועס? לו רק הייתי אני בחבר המושבעים!

השחקן: עוד קול, פחות קול.

סוקראטס: למאשימַי אני לא נוטר; אז לך? כל ימיי בבית האסורים שוחחת אתי בסבלנות אין קץ. (לסוהר) בלעדיו הייתי מת משעמום.

שליח: היה שלום. עשה הכל על מנת לא לסבול. הסוהר כבר ידריך אותך. (מושיט לסוקראטס את כוס התרעלה ויוצא מן התא בבכי. קריטון מתעורר.)

קריטון: נו, סוקראטס, מה החלטת? (סוקראטס שותק. קריטון מביט בשחקן, המצביע על הכוס שבידו של סוקראטס) לא!!!

סוקראטס: ששש. ישנים.

קריטון: עדיין לא מאוחר. יש לנו זמן עד השקיעה. עד אז נספיק להבריח אותך שלוש פעמים. (סוקראטס מחייך. ניכר שהוא כבר במחוזות אחרים)

סוקראטס: קריטון, התרחצתי אמש. אין צורך להטריח את המטהרות.

קריטון (עושה עצמו מתעלם): שמעתי גם על כאלו ששתו את הכוס בחצות. למה למהר? (סוקראטס מחייך ושותק) בגללך הרעים יאמרו את המלה האחרונה! סוקראטס. מה יהיה עלינו?! (נאנח,  מוותר) מה רצונך האחרון? מה תצווה עלינו? סוקראטס, מה תצווה על בניך?

סוקראטס: כרגיל: שִקדו על עצמכם, חֽתרו אל הטוב, ובכך תעשו לי טובה גדולה.

קריטון: והגופה?

סוקראטס (מרים את ראשו של ליסיס מעל ברכו ומניח אותו בעדינות על הרצפה. ליסיס כמעט מתעורר. סוקראטס כורע להתפלל): פאן, אהובי. יום יום התפללתי אליך שאזכה להיות יפה בתוכי, יום יום ייחלתי שכל הסובב אותי יהיה בהרמוניה עם האיש שבפנים. השבח לאלים, נענו תפילותיי. (לקריטון ולסוהר) לחייכם! (לוגם מן השיקוי, ניגש לפינה, לעבר מיטתו)

קריטון: והילדים?

סוקראטס: אל תעיר אותם. מוטב שייזכרו אותי מתפלמס, לא גוסס. (נשכב במיטה, הופך ראשו אל הקיר. לאחר זמן מה מדבר בקושי רב, כשהוא משתנק): קריטון, עיקר שכחתי... אני חייב תרנגול לאל הרפואה... הוא לא ייסלח לי... אף פעם חולה... תקריב לו... תרנגול... בשמי... (קריטון גונח. השחקן מנגן. סוקראטס מפרפר. מת. חולף זמן מה. מנכסוס מתעורר, מביט במחזה, בקריטון, בשחקן. זה מאשר את השערתו)

ליסיס (מתוך חלום) שתים כפול שתים שווים ארבע.

מנכסוס: שתים כפול שתים שווים מה שבא להם. הדמון שלנו איננו.

מסך