מערכה שנייה

המשפט

זירה. המולה, עשן, אלכוהול. בניגוד להיאבקות המסוגננת שבמערכה הראשונה, הקרב בין סוקראטס לאתונה לא בוחל במכות מתחת לחגורה.

שערי הימורים רצים על מסך, או כרוז המכריז בכל סיבוב על יחס ההימורים בין "אשם" ל"זכאי". מלבד קריאות הביניים לעבר סוקראטס, הרלבנטיות למהלך המשפט, אנשים קוראים זה לזה משני קצוות האולם; רוכלים חולפים בין המושבעים ומציעים להם את מרכולתם בזול; שני מושבעים משחקים שש-בש, מושבע אחר מנמנם, שלישי עם דיסקמן...

תזכורת I : באתונה לא היו מגבירי-קול – ובמשפט נכחו חמש מאות מושבעים שיצאו בהגרלה פלוס אלפי צופים. מי שמע מה? לך תדע.

תזכורת II : ההמון של אז לא התעניין יותר בפילוסופיה מאשר ההמון של היום. במאבקים לחיים ולמוות – כן. תמיד. לכן הוא חסר סבלנות עם הדקויות של התביעה וההגנה, ואינו מהסס להפגין זאת.

סוקראטס (צוחק בפה מלא. הוא האחרון שמוחא כפיים): בראבו! בראבו! (השחקן בסל חוזר, קד קידה אחרונה ונעלם). המחבר! (פאוזה) היכן המחבר? ביישן שכזה: נשאר בבית. (פאוזה) בראבו! כמו שאמר אפלטון, "כשהמוזות רוצות להקים לעצמן מקדש שלא יתמוטט לעולם, הן בונות אותו על אריסטופנס". כמה מכם שמשו השראה לגדול מחברי הקומדיות שלנו? אפילו סולון הגדול, אפילו פריקלס לא זכו לכך. (פאוזה) נכון שאלמלא קרא לגיבור שלו "סוקראטס", אפילו אשתי לא היתה מזהה אותו.

מן ההמון: היא היתה חותמת עליו.

סוקראטס: איזה כשרון! (נזכר בהנאה) פשפש במגפיים... גרעיני אבטיח... המערבל הגדול... איזה דמיון פורה. אמנם הסיפור הזה עם העננים לא משהו - אבל איש אינו מושלם.

מן ההמון: הבן-אדם חושב שהוא מבקר תיאטרלי.

סוקראטס (נזכר במטרת האסיפה. פורש את כתב האישום וקורא): "סעיף ראשון: סוקראטס, בחוצפתו, חוקר דברים שמתחת לאדמה ומעליה". מליטוס, קרב הנה, במחילה ממך. אמור לי, יקירי, אתה כתבת את זה?

מליטוס: ולא הייתי משנה אפילו פסיק.

סוקראטס: התיאטרון כנראה ערבל לך את המוח. מה לי ולאסטרונומיה?! לא שאני מקל בה ראש, חלילה; כמה מטובי יוון עסקו בה. אבל לייחס לי את הרעיונות שלהם?

מליטוס: אדם יכול להפיץ דברי כפירה של אחרים.

סוקראטס: אני מסתפק בדברי הכפירה שלי... (צחוק) כל חיי הקפדתי להתעסק אך ורק עם מה שהיה לי סיכוי להצטיין בו. היה מקצוען! אמרתי לעצמי - ולכל אחד מכם. לצערי, שמש, עננים, יתושים הם לא השטח שלי. רק באדם אני מבין משהו. שדה המחקר שלי הוא כאן, באתונה, אצל הסוחרים והמלחים והמורים.

קריאת ביניים: והעלמים!

סוקראטס: מליטוס, אם שאר יצירתך עשוי מאותו חומר, הבה נלחץ ידיים ונשיק כוסית בבית המרזח הקרוב.

מן ההמון: הוא זקן מדי בשבילך, סוקראטס!

מן ההמון: מליטוס, אל תוותר! החגיגה רק התחילה.

(גונג: סוף הסיבוב הראשון)

מנכסוס: הקרב התחיל במלוא המרץ.

השכן: בקושי התיישבנו. אפילו לא קיבלנו סיבוב של גישושים.

סוקראטס (לשופטים): אמתיק לכם סוד. בשבועות האחרונים ידידיי אינם מפסיקים לנזוף בי: "אתה משוחח אתנו על כל נושא שבעולם - מלבד על מה שמצפה לך. התכונן למשפט!" אתם יודעים מה השבתי להם? "אני מתכונן כבר שבעים שנה. יש הקונה עולמו בשעה אחת, ויש הקונה עולמו בחיים שלמים." עד היום לא היה בהכנות שלי צורך, שכן זו הפעם ראשונה שאני עומד לדין.

מן ההמון: וגם הפעם האחרונה!

סוקראטס: רבותיי המושבעים, מוטל עליי לאכזב אתכם. בניגוד לקטיגורים, אני לא טוב בהצגות ובשעשועים. הם האכילו אתכם בפרי דמיונם, בעוד שאני אסתפק במזון התפל ביותר בעולם. האמת.

מליטוס: עוד נאשים אותך בהוצאת דיבה.

סוקראטס (מתעלם): תמיד העדפתי לשוחח עמכם, ובגילי מאוחר מדיי להשתנות. הבה נשיח גם היום, באותה נינוחות בה השחנו אתמול ושלשום, באגורה ובשוק הדגים.

מן ההמון: אל תשכח את בתי המרחץ!

סוקראטס:  מליטוס, אתה ממשיך לטעון כי איני מאמין באלים?

מליטוס: ולא רק אני, חיי זאוס.

סוקראטס: חיי המערבל הגדול. (צחוק) ומה, כלום איני מאמין בשום אל שהוא?

מליטוס: אינך מאמין בשום דבר, בי נשבעתי.

סוקראטס: שופטים! צוו לעצור מייד את האיש הזה! לא - צוו לאשפז אותו, הוא הוזה. באותו מסמך הוא גם טוען שאני כופר באלים כולם, וגם שאני ממציא לי אלים משלי. מליטוס, הפכת לאוראקל? מה פשר החידה הזו? איך אדם שאינו מאמין באלים מאמין באלים? עוד תטען שסוקראטס הוא גם טיפש וגם חכם. (צחוק)

(סוף הסיבוב השני)

קטיסיפוס: שופטים, אל תבלעו את הפיתיון הזה. אנחנו "רק" מאשימים אותו בכפירה באלים של אתונה. "זה הכל." מי לא שמע אותו מדבר על איזה דמון, דמון השייך רק לו. אפילו ביום שנעצר הוא הרשה לעצמו להתגאות בו. תשאלו את השליח, בו איש לא יחשוד כי הוא משוחד. היכן הוא? שיקום ויעיד!

מן ההמון: השליח בבית. מוסר שהוא חולה.

שכן: כמו אריסטופנס.

קטיסיפוס (לעצמו): חולה... (למושבעים) אני קורא לליסיס, בנו של דמוקראטס. (ליסיס מסמן "לא" בראשו) גם הוא חולה. ממש מגיפה של אזרחות גרועה. השחתת הנוער בישיר. מנכסוס? אתה הרי לא חטפת את הוירוס. נערי, קרב לדוכן. האם שמעת את הנאשם מזכיר אל פרטי משלו?

מנכסוס: סוקראטס, האמן לי, הייתי מעדיף לשתוק.

סוקראטס: הסתפק באמת והאלים יברכוך – וכך גם אני.

מנכסוס: זה נכון שסוקראטס הזכיר איזה דמון. אבל לא לקחתי אותו ברצינות, הרי כולם מכירים את חוש ההומור שלו.

סוקראטס: את האמת, מנכסוס; רק את האמת.

מנכסוס: כשבן-דודי, ליסיס, התפלא שיש לו דמון פרטי, אתם יודעים מה הוא ענה לו? אם תתנהג יפה, אולי הוא ישגיח גם עליך. אתם רואים, הוא רק התבדח.

סוקראטס: אתונאים, ברכו אותי! בין רגע השתפר מצבי פלאים! התחלתי אתאיסט גמור, ואילו כעת, השבח לאלים, אפילו התביעה מודה שאני מאמין בקיומם של דמונים.

קטיסיפוס: סוקראטס, חדל לסובב אותנו בתחבולות. האם אתה מכחיש שאתה מייצר אלים משלך?

סוקראטס: רק אחד, במפקד האחרון.

קטיסיפוס: ליצן.

סוקראטס: אישי החסוד, האם אתה מאמין בזאוס?

קטיסיפוס: כמובן.

סוקראטס: אבל באפולו לא.

קטיסיפוס:  איך לא?

סוקראטס: וגם בפוסיידון?

קטיסיפוס: נכון. גם בפוסיידון.

סוקראטס: מסתבר שכל היוונים פוליתאיסטים, ורק סוקראטס מונותיאיסט.

קטיסיפוס: מסקנה? סוקראטס אנטי-יווני.

סוקראטס: הגיוני. הרי אתם עובדים את כלל תושבי האולימפוס, ואילו אני מסתפק בדמון אחד קטן. אין גבול למקוריות שלי... אפילו לא השמיים.

קטיסיפוס: סופיסט! מי, מלבדך, היה מעז לברוא לעצמו אל יש מאין? אפילו זאוס לא מעז.

סוקראטס (מבסוט, להמון): סוף כל סוף יריב ברמה. ומה, קטיסיפוס, האם ראית אותי מתפלל לאל הפרטי שלי? (קטיסיפוס שותק.) קריטון, אפלטון, ידידים ואויבים, האם מישהו מכם ראה אותי, ולו פעם אחת, מתפלל לדמון הפרטי שלי?

ליסיס: מעולם לא!

סוקראטס: או מקריב לו קורבנות?

ליסיס: לא ראינו.

סוקראטס: מנכסוס, אתה לא תחריש: האם ראית אותי מתפלל לזאוס? (מנכסוס שותק)

ליסיס: מנכסוס! תאבד אותי לנצח!

מנכסוס (ככפוי שד): כל יום אתה מתפלל לזאוס, סוקראטס.

סוקראטס: האם ראית אותי מקריב לו קורבנות?

מנכסוס: גם כשלא צריך.

סוקראטס: ולדמון שלי? שתיקה. איזה מין אל זה? אני לא מתפלל אליו, אני לא מקריב לו קורבנות.

קריאות ביניים: יש בזה משהו!

(גונג: סוף הסיבוב השלישי)

מנכסוס: היריבים נראים גרוגי.

השכן: הוא רוקד כמו פרפר ועוקץ כמו צפעוני.

מנכסוס: במקומו לא הייתי נח על זרי הדפנה.

השכן: אבל תודֶה שהוא מוביל בנקודות.

סוקראטס (מהסה את אוהדיו): אל תמהרו לזכות אותי. אני מכיר אותם: "נכון," הם יאמרו, "סוקראטס לא מתפלל לדמון שלו. אבל ממתי בני אדם ממציאים אלים? אם כל יווני ינהג כמוהו, באולימפוס תתרחש התפוצצות אוכלוסין." מה תשיבו להם על כך?

מנכסוס: מה אתה תשיב?

ליסיס (לעצמו): מה, באמת.

סוקראטס: אני? הלוואי וכל אחד מכם היה נוהג כמוני.

מן ההמון: השתגע!

סוקראטס (מתעלם): מנכסוס. אולי אתה זוכר, במקרה, מה עושה הדמון שלי?

מנכסוס: איזו שאלה. הוא לוחש באוזניך מה לעשות ומה לא לעשות.

סוקראטס: את זה שמעת ממנו או ממני?

ליסיס: מנכסוס, שכת? הדמון של סוקראטס רק אומר "לא". (נושא הדמון: C'est une poupée qui fait .non non non non non)

סוקראטס: תודה, אהובי. לפרקליט טוב ממך אפילו שטן אינו יכול לקוות. קטיסיפוס. (בתמיהה) לך אין דמון כזה? (קטיסיפוס שותק) יקירי, אל תשמיץ את עצמך. אין בנמצא אדם שלא שומע מדי פעם קול מצווה: לא תרצח! (פאוזה) לא תגנוב! (פאוזה) לא תחמוד נער רעך! (פונה למושבעים) השאלה איננה אם יש לכם דמון, השאלה היא עד כמה כל אחד מכם מציית לדמון הפרטי שלו. בלא השלילה היינו הולכים לאבדון.

קטיסיפוס: הוא והפרדוקסים שלו.

סוקראטס: אחיי האתונאים: אמרו כן ללא!

מן ההמון: סוקראטס, think positive.

סוקראטס: קטיסיפוס, אל תכחיש! בחלומך מופיע מישהו ומצווה עליך למשוך את שמך מכתב האישום.

קטיסיפוס: לילה אחד? וגם ביום. אבל ידעתי לשים את טובת המדינה לפני הידידות שאני רוחש לך.

ליסיס: זה אומץ!

סוקראטס (קורא בקול גדול): נזכרתי! תודה, קטיסיפוס.

קטיסיפוס: נזכרת במה?

סוקראטס: במפתח לידידות. היה לי אותו על קצות האצבעות, ביום בו באו לאסור אותי; אבל מאז הוא חמק ממני. בזכותך אני אוחז בו שנית.

קטיסיפוס: המפתח היחיד לו אתה זקוק היום הוא ללב המושבעים. הֶיה ידידם וניצלת.

ליסיס: תן לו לדבר!

אחד המושבעים: הקטיגור צודק, זו לא עת להתפלסף. קטיסיפוס, המשך.

קטיסיפוס: כל פושע סובל, אומר סוקראטס. אבל רע מכולם לפושע שאינו משלם על פשעו. "אם החבר הטוב ביותר שלי יבצע פשע ולא ימסור עצמו לשלטונות, כך נשבע, אני אסגיר אותו – לטובתו." תסכימו אתי שאין גרוע ממי שלא שילם את חובו לחברה.

סוקראטס: את חובו לנשמתו. (פאוזה) קטיסיפוס, אם אמצא את עצמי אשם, אהיה אסיר תודה לך עד שתיפח רוחי.

מן ההמון: אסיר קצר-נשימה. (סוקראטס צוחק, מעריך הומור שחור.)

קטיסיפוס: "אם אמצא את עצמי אשם"... אין גבול לחוצפתו. (מסמן לשוערים לפתוח את השער. מתפרץ אותיפרון, כאחוז דיבוק.

"סוקראטס" (נסתר מן העין. קורא): לאן אתה רץ, אותיפרון?

אותיפרון: להגיש תביעה.

“סוקראטס”: את מי אתה תובע?

אותידימוס: אחד שברודפי אותו יוצא לי שם של משוגע.

“סוקראטס”: כי הוא רץ כל כך מהר?

אותיפרון: ההפך. הוא זקן מופלג.

“סוקראטס”: מי המנוול?

אותיפרון: באבי.

“סוקראטס” (נגלה לקהל): אביך?! הרי זה איש חסיד!

אותיפרון: היה.

“סוקראטס”: במה פָשע?

אותיפרון: רצח.

“סוקראטס”: וודאי רצח אדם קרוב, אם אתה תובע אותו על מותו.

אותיפרון: אני מתפלא עליך, סוקראטס. רצח הוא רצח, ועל שפיכות דמים יש לשלם.

“סוקראטס”: מה קרה? ספר.

אותיפרון: אחד מן השכירים שלי השתכר בסוף יום העבודה, ובהתקף טירוף שחט את אחד העבדים שלנו.

"סוקראטס": נו?

אותיפרון: אבא כבל את הרוצח בידיו וברגליו והשליך אותו לבור. אז יצא לדלפי, לשאול את פי האוראקל מה יש לעשות עמו.

"סוקראטס": הנה לך ההוכחה לחסידותו.

אותיפרון: חכה. כשחזר, הוא מצא את השבוי שלו מת מרעב ומצמא.

“סוקראטס”: זה הכל?!

אותיפרון: הוא הזניח אדם חסר-ישע ובכך גרם למותו!

"סוקראטס": ואם אתה טועה?

אותיפרון: אבי, אחיי, הכל רואים בי מטורף וחוטא; אבל דווקא ממך, סוקראטס, אני מצפה לתמיכה ולעידוד.

"סוקראטס": אעשה בשבילך כל שאוכל.

 (קטיסיפוס מסמן לשחקן לשתוק. זה קופא על שמריו)

קטיסיפוס (לסוקראטס): נו, את ה"סוקראטס" הזה אתה כן מזהה?

מן ההמון: שתוק, קטיסיפוס! רוצים את ההמשך!

סוקראטס: יש בו משהו מוכר.

קטיסיפוס (לסוקראטס): הפעם אין "בראבו"? אין "המחבר!"? (לקהל): מי, לדעתכם, חיבר את הטקסט הזה?

מן ההמון: אריסטופנס.

קטיסיפוס: לא, חברים; זו לא קומדיה, גם לא משל. זהו דין וחשבון מדויק של שיחה שהתקיימה לא מזמן.

מן ההמון: נו, תגלה כבר.

קטיסיפוס: המחבר הוא היסטוריון. מן החצר של סוקראטס. הוא נמצא עמנו כאן.

מן ההמון: אפלטון?

קטיסיפוס: הוא ולא אחר!

סוקראטס: אפלטון הוא אמנם פילוסוף מבטיח; אבל כהיסטוריון...

מן ההמון: פילוסוף, היסטוריון, העיקר שיהיה מעניין!

מן ההמון: מספיק! תביא את ההמשך! (קטיסיפוס מסמן לשחקן להמשיך. זה יוצא מ freeze)

"סוקראטס": אותיפרון, אעשה בשבילך את כל מה שאוכל.

אותיפרון: וגם אם לא. כי בי נשבעתי: לא אנוח ולא אשקוט עד שהרוצח ישלם על פשעו הנורא.

“סוקראטס”: כבר חרצת את דינו.

אותיפרון: בית המשפט יחליט. אם אבי הרג בצדק, הוא יוציא אותו זכאי. אם לא, דמו בראשו!

“סוקראטס”: חֵי הראקלס! אין הרבה בנים הבטוחים עד כדי כך בצדקתם. כנראה הרחקת לכת בידיעת הטוב והרע, אותיפרון.

אותיפרון: אתה רוצה לומר שלא היית נוהג כמוני?

“סוקראטס”: יכול להיות. אבל אתה מכיר אותי: ראשית דבר הייתי מברר האם לתבוע אב הוא מעשה של חסידות או שמא גם הוא חטא.

אותיפרון: אלמלא ביררתי זאת היטב, אתה חושב שהייתי מעז לפעול?!

“סוקראטס”: אשריך וטוב לך. אני עדיין לא פתרתי את הסוגיה הזו. למד גם אותי, ההדיוט, מהי חסידות ומהו חטא. יש לך זמן: הרי אביך אינו מתכנן להימלט.

אותיפרון: אין קל מזה: חסידות היא מה שטוב בעיני האלים וחטא הוא מה שרע בעיניהם.

“סוקראטס”: כפתור ופרח. ואתה כמובן יודע מה טוב בעיני האלים ומה רע בעיניהם.

אותיפרון: כל מה שאוסרת דתנו הקדושה - רע בעיניהם!

“סוקראטס”: כמה הגיוני. אבל אמור לי, אותיפרון, האלים מסכימים על הכל? אין ביניהם שום מחלוקת? את הומרוס קראת?

אותיפרון: אני מודה שבאיליאדה הם דווקא לא מפסיקים לריב.

“סוקראטס”: אבל באודיסיאה הם התפייסו... (צחוקים) נו, איך תרד לסוף דעתם?

אותיפרון: סוקראטס, אל תיתמם. הרי האלים לעולם יסכימו שעושה עוול חייב לתת את הדין.

“סוקראטס”: ואוי למי שחולק על כך. התקדמנו. נשאר לנו רק לברר מתי מעשה הוא עוול ומתי הוא לא? שמתי לב שכאשר שני אלים מאשימים זה את רעהו, השאר מתפצלים מייד: מקצתם מצדדים באחד, מקצתם בשני, ורובם בכלל אינם נוקטים עמדה. הֵי, אותיפרון, לאן אתה הולך? אנחנו באמצע השיעור.

אותיפרון: בפעם אחרת. אני ממהר למקום אחר. (אותיפרון מתרחק בריצה)

"סוקראטס" (קורא אחריו): מה עם התביעה? מה עם אבא? (צחוק אדיר בקהל)

קטיסיפוס: תצחקו... גם לכם הוא היה גורם לברוח.

ליסיס: וטוב היה עושה!

(סוף הסיבוב הרביעי)

מנכסוס: שק החבטות משיב מלחמה שערה.

השכן: אין כמו גאווה פצועה.

מנכסוס: שניהם במגרש הביתי, אבל האוהדים שורקים פעם לזה ופעם לזה.

השכן: שוויוניות של אוכלי נבלות.

קטיסיפוס: כמה טיפוסי! מצד אחד הוא דורש להסגיר פושע, כל פושע. אבל מצד שני אסור להסגיר פושע כל עוד אין יודעים מהו פשע. ומכיוון שאין לדעת כלום, יש לציית לציווי אחד ויחיד: שב ואל תעשה!

סוקראטס: אין רפואה מונעת מזו.

קטיסיפוס: מדינה אינה יכולה להתנהל כך!

סוקראטס: מעולם לא התיימרתי לנהל מדינה – או משהו אחר.

קטיסיפוס: ועם כולם היו פועלים כמוך?

מנכסוס: אתה מתכוון "לא פועלים".

קטיסיפוס: הוא חושב שהכל מותר לו.

סוקראטס: הייתי רוצה. אבל עם כזה דמון על הראש...

ליסיס: קטיסיפוס, תודה: הובסת. העד שלך בא לקלל ויצא מברך.

סוקראטס: תודה, נערי, אך בל נקרא "ניצחון!" בטרם עת.

מנכסוס: איך שהניצחון בכיס, הוא עושה משהו כדי לשמוט אותו.

השכן: כדי להאריך את התענוג.

מנכסוס: ולשחק עם האש. אני מכיר את קטיסיפוס לא מהיום, הוא מחומם.

קטיסיפוס: הרי אותיפרון ירד מהפסים בגלל המורה שלך.

ליסיס: ואולי מוטב כך?

קטיסיפוס (למושבעים): לו היה נטפל למבוגרים בלבד, מילא.

סוקראטס (פורש את כתב האישום, קורא): "סוקראטס משחית את הנוער של אתונה".

קטיסיפוס: שום תרגיל לא יחלץ אותך מן ההאשמה הזאת.

סוקראטס: במחיר כזה עדיף למות.

מן ההמון: כבודו בררן.

קטיסיפוס: זכותנו, חובתנו להגן על נפשותיהם של ילדינו הרכים!

ליסיס: מי מינה אותך לאפוטרופוס שלנו?

קטיסיפוס: האזרחות הטובה. אם אביך אינו שומר עליך, תפקידו של כל אתונאי למלא את מקומו.

ליסיס: סוקראטס כאב לי.

מן ההמון: גילוי עריות!

סוקראטס: קטיסיפוס, כל הכבוד! חשפת את מי שמקלקל את בני הנוער, המולדת מודה לך. אולי גם גילית מי משביח אותם? באמת, מי משביח אותם? ספר לנו, זה יכול להיות שימושי. הוא שותק. הרי אתה המומחה. גלה לנו בבקשה: מי משביח את בני הנוער?

קטיסיפוס: החוקים.

סוקראטס: ואילו הפשעים משחיתים אותם. הגיוני. אבל (כמו לילד מפגר) לא שאלתי אותך מה, שאלתי אותך מי משביח אותם? מי משביח את הנוער, קטיסיפוס?

קטיסיפוס: השופטים.

סוקראטס: זו תשובה: השופטים משביחים את הנוער. ומה, כל השופטים משביחים את הנוער או חלקם?

קטיסיפוס: כולם.

סוקראטס: חֵי הירה, סוף סוף אתה משפיע עלינו מטובך. אמור לנו עוד: מה בדבר חברי המועצה?

קטיסיפוס: גם הם משביחים את הנוער.

סוקראטס: והאזרחים המכונסים באסיפת העם משחיתים אותו?

קטיסיפוס: כמובן שלא.

סוקראטס: שמעתם? כל האתונאים משביחים את הנוער, גם אתם, רבותיי המושבעים, בייחוד אתם; כולם משביחים - ורק סוקראטס משחית.

קטיסיפוס: בכל לבי אני אומר זאת!

סוקראטס: איזה ביש מזל אני. אבל השבח לאלים, ילדינו בידיים טובות אם אדם אחד משחית אותם ויתר האזרחים משפרים אותם. (צחוק באולם) אולם אמור לנו, במטותא ממך: האם גם לגבי הסוסים אתה סבור שהכל משפרים אותם ורק אחד מקלקלם? הוא שוב שותק. שמא ההפך הוא הנכון: המומחה לסוסים משביח אותם ואילו כל השאר דווקא גורמים להם נזק? ממשיך לשתוק. מה? בני אדם אינם סוסים? דברים כדרבנות. אם כך, כשצריך ללמד את בניך גיאומטריה אתה וודאי שולח אותם לשוק: הרי מה זה משנה מי ילמד אותם, הסייס, הנגר או נגן הקתרוס. המאשים שומר על זכות השתיקה. (פאוזה) אתונאים! איש זה תובע אותי לדין בנושא שאין לו שמץ של מושג בו!

קריאות ביניים: בוז למקטרגים! יחי סוקראטס!

(גונג: סוף הסיבוב החמישי)

מנכסוס: השופט עוצר את הקרב בסיבוב החמישי.

השכן: בוא לא נבלבל ביןknock-down  ו knock-out. בינתיים קטיסיפוס רק על הקרשים. במקומו הייתי סופר עד תשע ואז קם כארי.

מנכסוס: צודק: It ain't over till it's over.

(מתפרץ לבמה זקן מטורלל, הנראה כמו הומְלֶס. אותידימוס. ברור שהופעתו תוכננה על ידי הקטגוריה)

אותידימוס (ממלמל): דע את עצמך! דע את עצמך או שסוקראטס יידע אותך!

סוקראטס (מופתע): אותידימוס. שנים שלא ראיתי אותו. (לזקן) אותידימוס, קרב נא אליי. אל תפחד. אתה מזהה אותי?

אותידימוס: הדמון! הדמון!

סוקראטס: זה אני, סוקראטס. רבות שוחחנו בימי בחורתך.

אותידימוס (צוחק צחוק מטורף): הבריאות רעה, המחלה טובה. אני חושב משמע אני אידיוט.

קטיסיפוס (מחבק את אותידימוס, מרגיע אותו, פונה למושבעים): לא תמיד היה האומלל במצב הזה. לפני כעשרים שנה הכל כינו את החורבה הזאת "אותידימוס היפה". הוא עלה על בני גילו בכל, ועל מנת שלא יצטרך לאיש, רכש לעצמו אוסף של כתבי משוררים ופילוסופים, ישב בבית והרחיב את דעתו.

מן ההמון: חבית ללא תחתית.

קטיסיפוס: כי לנאשם היו תוכניות אחרות. ולא עזר לו, לאותידימוס, שהקפיד והתרחק ממנו. סוקראטס הרי לעולם לא יסכין עם התנכרותו של עלם יפה-תואר. בדרכי עורמה הוא פיתה את טרפו התמים. כששוחח עם הנערים אמנם עשה עצמו כאילו הוא מתעלם ממנו, אבל בעצם כל מלה שלו היתה מופנית לאותידימוס בלבד. כשהבחין כי זה מתעקש לחמוק ממנו, טווה רשת של מלים אשר אין צעיר שלא נפל בה. הֵי, "סוקראטס", שוב תורך.

"סוקראטס" (מתקרב לקטיסיפוס, נראה צעיר ורענן): מה פתאום? סיכמנו על שני קטעים (סופר באצבעותיו): "עננים", "אדיפוס". וחוץ מזה כבר הורדתי את האיפור.

קטיסיפוס: הרי מסרתי לך עוד מערכון, על כל צרה שלא תבוא.

מן ההמון: עוד קטע אחד, מה איכפת לך.

"סוקראטס": חבר'ה, אתם תתאכזבו.

מן ההמון: למה? של מי המחזה הפעם?

"סוקראטס" (בזלזול): של איזה גרפומן, אחד כנופוסון, סופרון חסר חשיבות.

קטיסיפוס: לא כנופוסון. כסנופון!

מן ההמון: עזוב אותנו מהכסילופון שלך. תביא אריסטופנס!

מן ההמון: שיהיה אפילו אפלטון. בשביל פילוסוף הוא די מְבדֵר.

"סוקראטס": אריסטופנס אני משחק בעיניים עצומות - וחינם. אבל הכסנופון שלך...

אחד המושבעים: זה לא אותו שכיר-חרב שלחם בשביל כורש?

קטיסיפוס: הוא ולא אחר.

אותו מושבע: מאז הגלינו אותו על שיתוף פעולה עם ספארטה. מדוע עלינו לטעום את שלשוליו של בוגד?

קטיסיפוס: כי אותו אי אפשר להאשים בשנאת סוקראטס. הוא יושב לו בגלות ומחבר אינספור כתבי הגנה על הנאשם שלנו. שחקן, אני מבקש. תקבל תוספת.

,סוקראטס": כמה?

קטיסיפוס: שלושים.

"סוקראטס": אבל בלי איפור. טבעי.

קטיסיפוס (נכנע): מה שאתה רוצה.

(השחקן פושט ידו הצידה כשמבטו מופנה קדימה. קטיסיפוס משליך שקיק מטבעות לרגליו. השחקן פוצר ציפורניו ואינו מגיב. קטיסיפוס מוחל על כבודו, גוחן, מרים ונותן לו את הכסף. השחקן עושה כמה תרגילי חימום ומתחיל לדפוק נאום)

"סוקראטס": אותידימוס שלנו מכין עצמו לגדולות. כשיבוא יומו להתייצב בפני אסיפת העם הוא יצהיר: "רבותיי האתונאים! דעו כי מעולם לא למדתי משהו ממישהו; מעולם לא ניסיתי להזדמן עם אנשים, ששמעתי עליהם שבעלי ניסיון וכשרון הם..." (מפסיק. פונה אל הקהל) אפילו חזרה אחת לא היתה לנו! אפשר בכלל לעשות חזרות עם מטורף כזה?

קטיסיפוס: תמשיך, זה היה מצוין.

"סוקראטס" (בזלזול): "מצוין"... על טעם ועל ריח... נו, שיהיה. (לקהל) מהתחלה?

מן ההמון: רחמנות!

"סוקראטס" (לעצמו): לפחות יש לי עסק עם מבינים. (ממשיך בנאום): "תמיד נזהרתי שמא אחד מאלו ישמש לי למורה. לכן באתי היום ללמד אתכם בינה". (צחוק בקהל)

קטיסיפוס (לשחקן): תודה לך. (לקהל) הכל צחקו, גם אותידימוס צחק. צחק, נכנס עם סוקראטס לשיחה, ובלא משים נשאב לתוך החוג שלו. תחילה עוד התמיד במעגל החיצוני, והאמין כי כך יגן על עצמו; אבל לאט לאט, כמו זבוב הנמשך אל הזבל, הלך והתקרב אליו עד שנעשה כרוך בו ואי אפשר היה לתלוש אותו ממנו.

ליסיס: אני לא מבקש יותר.

קטיסיפוס: אפילו אם היה מביא אותך לכדי טירוף?

ליסיס: אותידימוס שלך היה תמהוני גם לפני כן.

קטיסיפוס: לא תמהוני, ליסיס - זהיר. (השחקן חותך אותו)

"סוקראטס": אותידימוס, בדלפי היית?

אותידימוס (כמו בטראנס): ולא פעם אחת.

"סוקראטס": אבל את הכתובת על השער לא קראת?

אותידימוס: "דע את עצמך!" כל אחד מכיר.

"סוקראטס": ו...

אותידימוס: עד שפגשתי בך הייתי בטוח שאני יודע את עצמי כמו את כף ידי.

"סוקראטס": ומה? וויתרת על שאיפתך?

אותידימוס: ישמרני האל! בעזרתך גם אצליח.

"סוקראטס":  ומנין נתחיל?

אותידימוס: אתה תלמד אותי.

"סוקראטס": אני לא מלמד, אני שואל שאלות. אמור לי, אם כך: האם יכול אדם לדעת את עצמו בלא שיידע את הדברים הטובים והרעים?

אותידימוס: לא, בחיי! מי שאינו יודע אותם גרוע מעבד.

"סוקראטס": איזה צירוף מקרים! אני סבור בדיוק כמוך. ומה תאמר על מדינאי, האין זה רצוי שיידע להבחין בין יושר לעוול?

אותידימוס: "רצוי" אתה אומר? הכרחי!

"סוקראטס": יש לי רעיון. נשרטט שתי עמודות. מעל האחת נכתוב את האות י', ומתחתיה נשים מעשים ישרים; מעל השנייה את האות ע', ובה נרשום את מעשי העוול.

אותידימוס: עליי.

"סוקראטס": לדרך. האם קורה שבני אדם משקרים?

אותידימוס (כמתוך סיאנס): ועוד איך.

"סוקראטס": באיזו עמודה נשים את מעשיהם?

אותידימוס: בעמודת העוול, כמובן.

"סוקראטס": ומה עם מרמה?

אותידימוס: גם אותה.

"סוקראטס": מכירת אדם חופשי לעבדות?

אותידימוס: אין נפשעת ממנה!

"סוקראטס": אף פעולה מכל אלה לא תֵירָשם בעמודת היושר? אותידימוס, שקול היטב!

אותידימוס (לאחר היסוס מה): כולן גרועות.

"סוקראטס": מכאן ששר צבא המוכר לעבדות את אזרחי העיר המובסת הוא פושע מלחמה?

אותידימוס: מה אתך, סוקראטס?!

"סוקראטס": ואם על מנת לגבור על אויביו הוא מוליך אותם שולל?

אותידימוס: זה אל"ף בי"ת באסטרטגיה.

"סוקראטס": הבנתי. רצונך לומר שלרמות אויב ולמכור אותו מותר, ואילו לרמות ולמכור ידיד אסור.

אותידימוס: בדיוק לכך כיוונתי.

"סוקראטס": נשמע הגיוני. אבל מה דינו של מצביא המבשר לאנשיו שבני בריתם חשים לעזרתם, אפילו אם אלו ברחו מזמן?

אותידימוס: אם לא יעשה כך ייחשב לבוגד.

"סוקראטס" (כמו מתייעץ): חברִי מאיים להתאבד ואני גונב את חרבו, האם אֶחָשב לאויב לו?

אותידימוס: ההפך. ידיד אמת אתה.

"סוקראטס": אותידימוס. למדת אותי שאסור לשקר לידידים. אז לגנוב מהם!?

אותידימוס: אני חוזר מכל מה שאמרתי עד עכשיו. אין לי מושג מה אני חושב, כל פעם דעתי משתנה. (אותידימוס מתחיל להתפרע) את האויב יש לחבוק! את האוהב חייבים לחנוק! הבוז לידידות!

קטיסיפוס (מנסה להרגיע את האומלל ובמקביל ממשיך את סיפור אותידימוס) וכך, במשך שנה שלימה, שטף את מוחו הקודח (מלטף את ראשו בחמלה). פעם הוכיח לו שהבריאות גרועה מן המחלה.

ליסיס: איך הוכיח?

"סוקראטס": מי נהרג במלחמה, אותידימוס?

אותידימוס: מי שנלחם בחזית.

"סוקראטס": החסונים. ומי חוזר הביתה בשלום? החלושים, כי הם נשרכים בעורף.

מן ההמון: יחי המשתמטים!

אותידימוס: הלאה לבריאות!

קטיסיפוס: פעם אחרת הוכיח לו, באותות ובמופתים, שטוב להיות טיפש מחכם.

ליסיס: סוקראטס?!

"סוקראטס" (לליסיס): על דדלוס שמעת? ומדוע לקח אותו מינוס מלך כרתים לקח אותו בשבי, אותו ואת בנו? בשל חוכמתו הרבה. אילו היה טיפש היה נשאר בן-חורין... כך לא היה מצמיח כנפיים ומשכל את איקרוס השוטה.

אותידימוס: אני חכם משמע אני מטומטם.

קטיסיפוס: בוא, בני, אלווה אותך החוצה.

אותידימוס (מתנער ממנו, פונה לליסיס): דע את עצמך! דע את עצמך, ילד, ולא, סוקראטס ידע אותך. (ליסיס מנסה לסלק אותו מעליו)

מישהו מההמון: לפני ולפנים.

אחר: מלפנים ומאחור.

קטיסיפוס (מלווה את האומלל המצעק החוצה. מן המפתן הוא מפנה אצבע צרידה אל סוקראטס): את כולנו הוא שולח לדלפי, אבל הוא בעצמו מתעלם מן הכתובת על הקיר: "הכל במידה!" ליסיס, מי ייתן וגורלו של אותידימוס ישמש לך שיעור ודוגמא: מי שמגזים בידיעת עצמו, סופו שיצא מדעתו.

שחקן: בלא הגזמה אין אמנות. (קד בהגזמה יתירה, סוחט מעט תשואות, יוצא)

ליסיס (לרגע אינו בטוח ברגשותיו): גורלו באמת קורע לב. סוקראטס, לא היתה כל דרך להציל אותו (מתקן) מעצמו? (מתעשת סופית) אבל מוטב לי לתעות עם סוקראטס מאשר לצדוק עם אויביו.

קטיסיפוס: רבותיי המושבעים! כל המציל נפש אחת באתונה כאילו הציל עולם ומלואו. מצאו את סוקראטס אשם וגאלתם את נשמתו התועה של צעיר זה (מצביע על ליסיס).

אחד המושבעים (מהנהן): יש בזה משהו.

(גונג: סוף הסיבוב השישי)

מנכסוס: איזה מהפך!

השכן: רק עם הגב לקיר אפשר לדעת מה אתה שווה באמת.

מנכסוס: קטיסיפוס שלנו אלוף אמיתי!

השכן: איך אומרים בספרטה: הניצחון אינו הדבר החשוב ביותר, הניצחון הוא הדבר היחידי שחשוב.

מנכסוס: ובאתונה מוסיפים מכות מתחת לחגורה.

קטיסיפוס: נו, סוקראטס, איזה שפן תשלוף כעת?

סוקראטס (לעצמו, כבחלום): שני חכמים מצרים יושבים ומתווכחים. לפי האחד, מוטב לו לאדם שנברא משלא נברא; לפי השני, מוטב לו לאדם שלא נברא משנברא. כך חולפות להן שנתיים וחצי, לכל אחד מהם טיעונים מבריקים, ושום הכרעה לא נראית באופק. לאלים נמאס, הם מוציאים בת קול מן השמיים וזו מכריזה: צודק מי שאומר שמוטב לו לאדם שלא נברא משנברא. אבל מכיוון שנברא, שיקום ויפשפש במעשיו.

אחד המושבעים: סוקראטס, לא קראנו לך לתחרות משלים.

סוקראטס: אתם ממהרים לאן שהוא? (נאנח) הלוואי שגם האלים שלנו היו תופשים כזו יוזמה לפעמים. קטיסיפוס, אתה אולי זוכר את השיחה עם היפיאס על אכילס ואודיסאוס?

קטיסיפוס: איך אפשר לשכוח... כמעט הוצאת אותו מדעתו.

סוקראטס: היפיאס אף פעם לא הסכים אתי. אבל באותה הזדמנות נאלצתי להודות שגם ממני נבצר להסכים עם עצמי.

קטיסיפוס (נשאב לנוסטלגיה ככפוי-שד): פלא שלא הסכים? גררת אותו למסקנה שאיש טוב עושה עוול מרצון ואילו איש רע עושה עוול בעל כורחו!

סוקראטס: אתה יודע מה? במחשבה שניה, אני לא מסכים עם אי ההסכמה של עצמי. (ההמון מנתק מגע. רוב המושבעים שוקעים איש איש בעיסוקיו. רק קטיסיפוס, ליסיס ועוד שנים, שלושה טורחים לעקוב.)

השכן: הוא מנסה להרדים את האויב.

מנכסוס: השעמום הוא חרב פיפיות.

השכן: פיפי ולישון.

קטיסיפוס: איך שהיפיאס התפרץ. "די, סוקראטס! מכולם אתה עושה צחוק, אבל את הדעה שלך אף אחד עוד לא שמע!"

סוקראטס: "לא שמת לב שאני מגלה את דעתי על היושר יום יום ושעה שעה?"

קטיסיפוס: "על איזו דעה אתה מדבר?"

סוקראטס: "מעשיי, היפיאס. מעשיי הם המדברים בעדי. אינך סבור שהמעשה מהימן יותר מן הדיבור?"

קטיסיפוס: "הרבה יותר, בחיי!"

סוקראטס: "ומי שמתרחק ממעשי עוול, אינך חושב אותו לאיש ישר?"

קטיסיפוס: "שוב אתה מתחמק. במקום לומר מה עושה איש ישר, אתה אומר מה הוא אינו עושה."

סוקראטס: "ליותר מזה הדמון שלי אינו מסוגל." (פאוזה) היפיאס הסתפק בכך.

ליסיס: גם אנחנו, סוקראטס.

סוקראטס: האם אי פעם מסרתי עדות שקר? סכסכתי בין ידידים? גזלתי מעשיר או מֵעני? (קטיסיפוס שותק. לכולם): האם לוויתי ממי מכם כסף ולא החזרתי? האם קבלתי ממישהו מכה וכן החזרתי?

לאכס (צועק מן האולם): שותקים?! אני אשיב בשמם! (מדדה אל הבמה, ניכר עליו שהוא נכה מלחמה) לסוקראטס לא נאה לספר בשבח עצמו. אבל לי היה הכבוד להיות לצדו בִקְרב דליון. אמנם חסונים אנחנו לא, אבל לחמנו כתף אל כתף בקו הראשון. אבל כשניתנה הפקודה לסגת, סוקראטס נשאר מאחור וחיפה על כולנו. רבים מכם חבים לו את חייהם! חי הראקלס! לו היו עוד כמה לוחמים כמוהו, אתונה לא היתה מובסת לעולם. (מחיאות כפיים סוערות)

מן ההמון: הוא גיבור! הוא צדיק! מליטוס למשפט!

(גונג: סוף הסיבוב השביעי)

סוקראטס (מהסה את אוהדיו): אל יתהדר אדם בדבר שעשה אם לא יכול היה לעשות אחרת. אלמלא אסר עליי הדמון הפרטי שלי, וודאי גם אני הייתי נס על נפשי - כמו רבים וטובים כאן. (חלק מן ההמון צוחק בנחת, חלק אחר נוהם באי שביעות רצון. סוקראטס שוב פונה למליטוס): אבל אמור לי בבקשה, אישי הטוב, האם בזדון אני מקלקל את הנוער, או בשגגה?

מליטוס: בזדון. ראינו מה עשית לאותידימוס.

סוקראטס (צועק): לא רק שאני עבריין, אני גם אידיוט מושלם?!

מליטוס: מה הקשר?

סוקראטס: או מטורף?!

מליטוס: מה הוא רוצה ממני?

סוקראטס: אם אני לא אידיוט, ולא מטורף, אני וודאי בור ועם הארץ. אבל, תקן אותי אם אני טועה, אי ידיעה אינה עבירה באתונה.

מליטוס: אני מרים ידיים. קטיסיפוס, טפל בו.

מן ההמון: מליטוס, אל תיכנע! קנינו כרטיסים להופעה מלאה!

סוקראטס: האם אדם ילך וייגרום לעצמו נזק בכוונה תחילה?

מליטוס: הוא שוב מתחיל.

סוקראטס: מה כל כך מסובך? האם הטובים משביחים את שכניהם?

מליטוס: וודאי.

סוקראטס: ואילו הרעים משחיתים אותם?

מליטוס: בהכרח.

סוקראטס: אתה רואה? להשחית את הנוער הוא בשבילי מעשה התאבדות.

מליטוס: אני לא רואה כלום.

סוקראטס: הרי מי קרוב אליי יותר מהם? אני משחית אותם, הם הופכים לרשעים, ובתורם גורמים לי נזק.

קטיסיפוס (באירוניה): המנוול חייב לחסל את כל מי שהוא בא איתו במגע.

סוקראטס: אלא אם כן הוא איבד את שכלו. ומי שחסר היגיון אינו אחראי למעשיו.

קטיסיפוס: מכאן שאין פשע בעולם. הרי אם אף אחד אינו עושה רע בכוונה, אף אחד אינו אשם.

סוקראטס: רק החכם יכול להיות אשם.

מנכסוס: אבל ברגע שהוא אשם הוא כבר לא חכם.

קטיסיפוס: אפשר לגרום נזק לזולת גם בלי להיות מנוול.

סוקראטס: תקנו את דרכיי אם שרכתי אותם.

קטיסיפוס: אתה ממליץ על חינוך מחדש?

סוקראטס: בתנאי שתמצאו לי מורה טוב. אתה מתנדב?

אחד המושבעים (לסוקראטס): סוקראטס! אם אתה לבן כשלג, למה דווקא אליך נטפלים?

מנכסוס: אין קרח בלי אדים.

סוקראטס: שאלה מצויינת. אתם תצחקו, אבל הכל בגלל האוראקל. אחד מחבריי נסע לדלפי על מנת לשאול אותו עליי.

מליטוס: חשבתי שאין לך חברים.

סוקראטס (מתעלם): לאותו חבר היתה החוצפה לחקור את האוראקל האם יש איש חכם מסוקראטס? "אין", השיבה הפיתיה.

מן ההמון: זה שימושי, אוראקל פרטי.

סוקראטס: לא האמנתי למשמע אוזניי. מצב החוכמה בכי רע אם אף אחד אינו חכם ממי שיודע כי איננו יודע דבר גדול או קטן... האם האל מתבדח? זמן רב התעלמתי מדבריו, שמא אטיל בהם ספק. אבל יום אחד הבנתי את כוונתו: הוא שולח אותי לחפש אדם חכם באמת. מייד יצאתי לדרך. פניתי למדינאי אחד, בשמו לא אנקוב, שאלתי אותו שאלות שונות, ולאכזבתי לא היה גבול: גבר זה, הנראה חכם בעיני רבים, ויותר מכל בעיני עצמו, הוא הכל אבל לא חכם. כל ניסיונותיי להוכיח לו זאת – לטובתו ולטובת מדינתנו - העלו חרס; לא רק שלא השתכנע, הוא אף החל לשנוא אותי. האם היה עליי לוותר על שליחותי? האל ישמור. הלכתי אל מדינאי אחר, שיצא שמעו כחכם אף מן הראשון. מהר מאוד באתי למסקנה שהאיש התחבר גם הוא אל הסכלות - ואינו מוכן לוותר עליה. מעגל השנאה הלך והתרחב, אבל אני לא נשברתי. מן המדינאים עברתי למשוררים, למחברי הטרגדיות, לשחקנים; קיוויתי שביניהם אהיה ככסיל בין גאונים. לדאבוני גם מהם לא באה ישועה. אמנים אמנם פולטים דברי אלוהים חיים; אבל להבין מה הם אומרים? לא הם. ואני בשלי. זר בא לעירנו, יווני, פרסי, אפילו סקיתי, מיד הטלתי עליו מצור למען יורה לי את האור. רבים מן היושבים כאן זוכרים את התעקשותי, זבוב סוסים קראתם לי.

מן ההמון: עלוקה!

מן ההמון: פגע רע!

סוקראטס: ראה זה פלא: בכל זאת יש השמחים לבלות במחיצתי. הרי אלמלא נמשכו אליי אנשים לא הייתי עומד כאן לפניכם. משונה.

קטיסיפוס: שמחה לאיד. לאנשים פחותי-ערך אין שמחה גדולה מזו.

סוקראטס: צודק. יש נחת בלחשוף את סיכלותו של החכם בעיני עצמו. אבל הרי ה"קורבנות" העיקריים היו אלו שכביכול השחתתי.

קטיסיפוס: תמיד טענתי שהפילוסופיה שלך טובה לילדים ושוטים. אבל עלינו, האזרחים, מוטלת האחריות להגן עליהם מפניה.

ליסיס: אתה מפחד שנסרב לבצע את המשימות המלוכלכות שלכם.

קטיסיפוס: ילד! שמת את האצבע על המורסה. לפי מורך ורבך, כל פעולה היא פשרה. מי שאומר "כן" למשהו, ואפילו פעם אחת, כאילו איבד את עולמו. למזלנו הרב, אין טבחים בחבורה שלו; גם לא נגרים. אחרת היינו גוועים מרעב וקופאים מקור. גם המיילדות לא מחסידותיו; אלמלא כן כולנו היינו מתים בלידה.

ליסיס: לסוקראטס אין שום דבר נגד אנשי המקצוע. ההפך הוא הנכון: הוא תמיד מהלל אותם.

קטיסיפוס: מתוך בוז והתנשאות. תארו לעצמכם רופא סוקראטי... בא אליו חולה אנוש, אבל לו יש עקרונות. הרי הוא לא יתחיל בטיפול לפני שיברר מהי מחלה, מהי תרופה, מהי בריאות. די! מספיק קשקשנו! עת לפעול, ובכל הכוח.

(גונג: סוף הסיבוב השמיני. שומעים את ההמון צועק, כמו ב NBA, "! Defense ! Defense". מכאן ועד סוף המשפט הגונג יצא מכלל שליטה, הוא מצלצל בלא חרוז וסדר. השראה ממשחק הפעמונים ב"סימפוניה הפנטסטית" וב"בוריס גודונוב.")

סוקראטס: להרוס זה לבנות.

קטיסיפוס: זרעת סופה וקצרת רעל.

סוקראטס: חולה אנוש יישתה את השיקוי המר ביותר ויגיד תודה.

קטיסיפוס: אדם חופשי לבחור את רופאו, ואפילו לא להבריא.

סוקראטס: לרופא אין כאלו מותרות. עליו לכפות על החולים את חוכמתו.

קטיסיפוס: הבנו: אתה הרופא ואנחנו החולים.

סוקראטס: לא, יקירי. כולנו חולים, והאמת היא תרופתנו היחידה.

מנכסוס: תרופת-סוסים.

קטיסיפוס: בזכותה נגלה שכולנו לוקים בשטיון סופני.

סוקראטס: צעד ראשון בדרך להחלמה.

קטיסיפוס: תמיד אותם פתגמים. אף פעם אינך מתעייף מהם?

סוקראטס: ואתה? אתה אף פעם אינך חוזר על עצמך?

קטיסיפוס: אני מנסה לא.

סוקראטס: כששואלים אותך כמה זה שתים כפול שתים, כל פעם יש לך תשובה חדשה?

קטיסיפוס: אל תהיה מגוחך.

סוקראטס: מְאהבה של האמת הוא בהכרח טיפוס משעמם. הרי יש לו רפרטואר יבש וצר.

קטיסיפוס: הרפרטואר שלך, זה "לא."

סוקראטס: אני לפחות דורך במקום שלי, ואילו אתם דורכים בֽדרכים כבושות וּבמשעולים משומשים.

קטיסיפוס: אתה ממליץ לנו לדרוך במקום שלך?

סוקראטס: זו שליחותי עלי אדמות. בשלה לא היה לי פנאי לעסוק בשום דבר אחר, לא בענייני הציבור ולא בענייניי הפרטיים.

מן ההמון: תשאלו את קסנטיפה.

מן ההמון: תראו את ילדיו המוזנחים!

סוקראטס: מודה באשמה. הזנחתי את כל אשר לי, ועסקתי אך ורק בענייניכם.

אחד המושבעים: מי מינה אותך?

סוקראטס: לא מוניתי. נבחרתי. על ידי אלי אתונה.

אותו מושבע: יש לך גישה ישירה אליהם?

סוקראטס: איש לא שֵירַת אתכם במסירות רבה יותר.

אחד המושבעים: גם לא השופטים?

סוקראטס: לרגע לא זנחתי אתכם, והכל - בהתנדבות. מעולם לא דרשתי שכר, מעולם לא גביתי אגורה אחת מאלו שאתם מכנים תלמידיי.

קטיסיפוס: מי שאינו יודע כלום אינו זכאי לתשלום.

סוקראטס: גם עֵד יש לי, והוא יוכיח כי אמת דיברתי.

קטיסיפוס: דאוס אקס מאכינה. ומי העד-פלא הזה?

סוקראטס: העוני. אני בן שבעים שנה ואין לי כלום משלי.

קטיסיפוס: יכול אדם להיות עני ורשע. אומרים כי הדלות מנוולת. (נהמות ותשואות בקהל)

סוקראטס: הרעישו עולמות, צעקו, צחקו, אבל אותי לא תשתיקו.

מן ההמון: צודק מי שצוחק אחרון.

סוקראטס: ומה אז? הרי לכם תזיקו, לא לי. בן-אדם טוב לעולם לא יינזק על ידי אדם פחוּת. (שאגות בקהל) אנשי אתונה! לא למעני אני מתגונן, למענכם. כשתוציאו אותי להורג תאבד לעד המתנה היקרה ביותר שהעניקו לכם האלים.

ליסיס: סוקראטס, אני מתחנן לפניך.

מן ההמון: שונא מתנות יחיה!

סוקראטס (לעצמו): מי יעורר אותם כשכבר לא אהיה?

מן ההמון:  סוף כל סוף יהיה לנו קצת שקט.

סוקראטס: המיתו אותי, ואז תבלו את שארית חייכם בשינה גדושה בחלומות שווא; אלא אם כן יחוסו עליכם האלים ויישלחו לכם מחליף.

ליסיס: סוקראטס, אתה קובר כל סיכוי.

סוקראטס: פילוסוף החושש לעורו הוא רק סופיסט. האוהב את האמת תמיד מתאכזב, כי "שתים כפול שתים הם ארבע" מסתדר מצוין בלעדיו. כן, האמת היא גבירה אדישה, מי יוכל לעמוד בקסמיה. (לשופטים) עת הסיכומים הגיעה. מופתעים? הבטחתי לקצר. ציפיתם ליותר, מה? לְעֵדֵי אופי. להצגות. לסצינות קורעות-לב. מצטער. (פאוזה) כל מי שעמד אי פעם על הדוכן הזה התחנן שיחוסו עליו, נכון? הוא וודאי נוטר לי טינה על שאינני נוהג כמותו.

מן ההמון: בטח הדמון אסר עליך.

סוקראטס: וזאת למרות שבשר ודם אנכי; כמו שאמר הומירוס, "לא מאֵלָה נולדתי, אף לא מצוק סלע".

מן ההמון: עליך הוא כתב את זה?

סוקראטס (מתעלם): לא מאלה, לא מסלע, רק מאם מיילדת ומאב פסל. גם שלושה בנים יש לי, אחד מהם בחור ושניים ילדים רכים. הייתי יכול לגרור אותם הנה, לבכם היה וודאי נמס.

מן ההמון: אבל לסוקראטס לא נאה.

סוקראטס: מדוע אינני נוהג כמו כולם? מתוך כבוד אליכם, רבותיי המושבעים. נאשם המתחנף ומתפתל ומיילל עושה מכם צחוק. יתר על כן, הוא ממיט חרפה על מערכת המשפט שלנו. זר עלול לחשוב שבאתונה רגשות הם המכריעים בַדין ולא ספר החוקים. אם זכאי אני בעיניכם, הוציאו אותי לחופשי. אשם? חלילה לכם לחוס עליי.

כמה מושבעים: אתה אל תדאג לנו.

סוקראטס: אני כן דואג, לנשמתכם ולמדינתנו הקדושה. הרי נשבעתם לגזור דין צדק, לא לחלק מלגות לשחקנים. (פאוזה) כבר נאמר שאני נבדל משאר האנשים בכל, אבָדֶל גם בזאת. לו פיתיתי אתכם לרחם עליי בניגוד לדעתכם הצלולה, הייתי גורם לכם לכפור באלים, והצדק היה עם התביעה. לא יקום ולא יהיה! הנני מאמין באלים, ומפקיד את גורלי בידיהם ובידיכם.

מנכסוס: כה אמר הדמון.

הפסקה

אינטרמצו: ההצבעה

(בזמן ההפסקה, על המסך או מעליו מוקרנות שתי עמודות (או מאזניים ושתי כפות); מעל האחת כתוב י' ומעל השני ע'. בשתיהן המספרים רצים לאיטם, בעמודה הראשונה מ1 עד 220, בשנייה מ1 עד 280.)