אינטרמצו
"עננים"
במה חשוכה. אור רק על "סוקראטס", תלוי באוויר, בתוך סל נצרים
מקהלה (מן החשיכה): הו! סוקראטס! מה אתה מחפש שם למעלה?
"סוקראטס": אני מהרהר בשמש.
מקהלה: למה לך לערער על השמש? רד, זה מסוכן. זכור את איקרוס!
סוקראטס: אני צאצא של דדלוס. אבא היה פסל.
מקהלה: ואמא היתה מיילדת; זה לא מנע ממנה ללדת מטורף.
"סוקראטס": מי שאינו מעז לא יידע כלום.
מקהלה: הבן-אדם עבר לעסקי אוויר.
"סוקראטס": כל מה שאוורירי אינו זר לי.
מקהלה: אבל למה שלא תחקור כמו כולם, על הקרקע?
"סוקראטס": כי כולם נכשלו. על חוקר האוויר לתלות את התודעה שלו בין שמיים לארץ.
מקהלה: וזה עובד?
סוקראטס: רק ככה הנשמה והאוויר מתערבבים. לו חקרתי את גרמי השמיים כשאני נטוע באדמה, היא היתה שואבת את מחשבותיי ובולעת אותן. לא ידעתם שהארץ מושכת את מהותנו מטה מטה, כמו את גרגירי האבטיח?
מקהלה: סוקראטס, אתה נוקע לנו את הצוואר. רד כבר. (סוקראטס נשאר בערסל)
"סוקראטס": אסור לי. נדרתי שרגלי לא תדרוך על הקרקע קודם שאסיים את מחקריי.
מקהלה: ומשהו כבר גילית?
"סוקראטס": גדולות ונצורות. מניין מזמזם היתוש אתם יודעים?
מקהלה: היתוש? מהפה, כמובן.
"סוקראטס": לא, רבותיי. מהפה הוא נושם, אבל הוא מזמזם מהזנב.
מקהלה: כמה מרענן.
סוקראטס: הוא תופס את הרוח, שואף אותה, היא נושבת בבית החזה, מתפתלת במעיים, בכוח היא נדחקת עד לאחוריים, מגיעה אל חור התחת הצר, ומשם, מרוב מאמץ ועוצמה, היא פורצת לה לעולם בתרועת חצוצרה.
מקהלה: והריח?
"סוקראטס": כשאני לא יודע, אני לא יודע. אבל למדוד קפיצה של פשפש כבר ניסיתם?
מקהלה: פעם אחת? אבל תמיד נכשלנו.
"סוקראטס": זה פשוט מאוד. קחו מעט דונג. חממו אותו. כשיימס, טִבלו את רגלי החרק בַמִשרה. הניחו לדונג להתקרר. המתינו בסבלנות. הפשפש קופץ? זוג מגפיים אחד יישאר על קרש הניתור וזוג אחד תמצאו על המצח. (טופח על מצחו).
מקהלה: חיי אפולו וזאוס, איזה מוח!
"סוקראטס": אתם עדיין נשבעים באלילים הללו? הרי אבד עליהם הכלח.
מקהלה: מה אתה סח. לא שמענו. ומי שולט בנו כיום? (במקביל, אור על סוקראטס, הניצב אל דוכן עדים. מתבונן בshow, מהורהר)
"סוקראטס": העננים, כמובן. מי משלח את הברקים?
מקהלה: זאוס.
"סוקראטס": אתם תמימים. עוד תגידו שהוא אחראי גם על הרעמים...
מקהלה: כמובן.
"סוקראטס": והוא גם מכה אותנו בחזיזים, בטל ומטר ומבול ושיטפון?
מקהלה: עד הודעה חדשה.
"סוקראטס" (מתפלל): בואו! בואו, עננים, וכסו את פני הארץ! היכן אתם?
מקהלה: שמיים כחולים.
"סוקראטס": האם אתם על פְסגות ההרים, מנמנמים בין שמיכות השלג?
מקהלה: תראו: נוצה.
"סוקראטס": בואו, עננים. אם מרקידים אתם נימפות על קצף גליו של האוקיינוס, אם שואבים אתם מי נילוס זכים בכדים של זהב, עזבו הכל והיחפזו לכאן! הוד מעלותיכם, שמכם הטוב בסכנה. הכו! (ברק ואחריו מפל רעמים) הראיתם את הקולות?
מקהלה: הפליצו השמיים.
"סוקראטס": האם תקבלו את מרותם?
מקהלה: נעשה ונשמע! אבל אמור לנו, סוקראטס, זה בכל זאת זאוס שגורם להם כך לגעוש ולרגוש?
"סוקראטס": מה פתאום! על העננים מפקד המערבל הגדול.
מקהלה: ואנחנו לא ידענו. מדהים! מרוב פלצות המעי הדק מתערבב לנו במעי הגס. נרוץ לחרבן, כי אם נתאפק עוד שנייה, חיי זאוס שנתפוצץ.
"סוקראטס": חיי מי?
מקהלה: חיי המערבל הגדול.
סוקראטס: שוב!
מקהלה: המערבל הגדול!!!
"סוקראטס": יציאה נעימה. (פאוזה) ענניי שבמרומים! עבדכם מודה לכם בהכנעה על שנעתרתם לתפילתו וכך גאלתם עוד בורים מאמונות תפלות.
(קול נפיחה גדול, ואחריו יורדים מים רבים בשירותים. "סוקראטס" משתחווה אל הקהל, פושט את מסיכתו, משייט באוויר ונעלם. זרקור על סוקראטס האמיתי. כשנשמעת קריאת הביניים הראשונה מבינים שאנו בזירת המשפט.)